הורים יקרים, במאמר זה אבקש "לדבר" אתכם על גמילה מחיתולים. נושא רגיש שהדעות לגביו חלוקות, ועם זאת, לפעמים התחושה שלי היא שכולם צודקים. וגם כולם טועים. צודקים הטוענים לכך שפעוט בשל לגמילה הרבה לפני שהוא נגמל בפועל, ושאנחנו עושים טעות בעודנו מונעים מעצמנו להיות אקטיביים בתהליך. מן הצד האחר, צודקים הטוענים לכך שהלחץ שאנחנו מפעילים בנקודה הזאת כשלעצמו מעכב את מועד הגמילה.
למען הדיוק, אין כאן ויכוח בין אלה שאומרים כך לבין אלה שאומרים אחרת, כמו שהאוזן שלנו, צרכני מידע בעידן של שפע מידע, מסננת לרוב "שורה תחתונה" צרה מדי, כזו שניתן יהיה בקלות לתרגמה למעשים, ברורה והנחייתית, לא "חופרת". אלא ש – המציאות מורכבת, לפחות כמו הפסיכולוגיה של הילד, והאמונה שלי היא שרק באמצעות הקשבה והתבוננות נצליח להבין כל חלק שמרכיב את השלם הזה, ונצליח לתרגם תובנות למעשים.
המאמר שלפניכם יסייע לכם ההורים לעשות את זה נכון: לקצר את משך הזמן שנקרא "תהליך גמילה", להפוך אותו לטבעי, נעים, עם מינימום תלות בכם ההורים. לא מדובר במתכון: לא אוסף של הנחיות כי אם אוסף של הבנות שישחרר אתכם לפעול בטבעיות ויוציא אתכם מ"המשימה". במאמר נלמד על גמילת יום, לילה, פיפי ויותר מזה. אם אתם בתהליך גמילה מטיטולים עם הילד או הילדה, אם אתם רואים יותר "תהליך" ופחות "גמילה", אם זה ביום או אם בלילה, אם טרם התחלתם לנסות ואתם רוצים להימנע מטעויות, המאמר הזה בשבילכם. קריאה מהנה.
חיתולים – פתרון נוח
בואו נתחיל ונשאל – למה בעצם הדיונים על גמילה מחיתולים? לא מדובר בתהליך טבעי? שאמור "לקרות לבד"? ובכן, המוטיבציה להיגמל היא אכן מוטיבציה טבעית, אבל התהליך מזמן אינו תהליך טבעי. "יד האדם" התערבה בו. אמנם החיים נוחים יותר כאשר אפשר להיעזר בחיתולים אך אין ספק שהם הסיבה העיקרית לדחיית מועד הגמילה לגילאי שנתיים וחצי-שלוש, ארבע ולפעמים אף יותר. במילים אחרות – בעבר, וככל ש"בעבר", הטבע עשה בשבילנו את העבודה – גם אם בדרך הוא עשה לנו הרבה עבודה – בעוד שהיום אנו נדרשים להתערב בתהליך שכאמור מלכתחילה התערבנו בו.
אז להתערב או לא להתערב? ומה זה משנה אם התהליך טבעי או שהפסיק להיות טבעי אם בסך הכל מצאנו לנו פתרון די נוח (חיתולים) ואנחנו יכולים לסחוב ככה עוד חצי שנה או שנה? ובכן, אנחנו מעוניינים בגמילה מוקדמת, או לכל הפחות במועד "סביר", משום שסיכויי ההצלחה של התהליך עולים ככל שלילד ניתנת האפשרות לחוות הישגים במשך התהליך, להמעיט בתחושות כישלון, ולהפתיע אותנו לטובה. פעוט בן שנתיים יכול להפתיע אותנו לטובה. והוא לא מאכזב אותנו כאשר הוא מפספס. אנחנו מצפים לזה. בגיל ארבע לעומת זאת קורה דבר הפוך: את ההצלחות שלו אנחנו מקבלים כמובן מאליו בעוד שמרבית תשומת הלב מכוונת לרגעי הנפילה. כך קורה שפוטנציאל הרווח של הילד יורד לטמיון וככל שכך המוטיבציה שלו פוחתת, האמונה שלו בעצמו יורדת, והנה לנו הדינמיקה השלילית. החשוב לענייננו הוא לא גיל הילד אלא התייחסות ההורים: כאשר אנחנו מבינים שבמרכז העניין נמצא הילד עם הדימוי העצמי והאמונה שלו בעצמו, אנחנו כבר מגיעים מוכנים טוב יותר לתהליך.
הסוד לגמילה מוצלחת
גמילה מחיתולים קשורה אם כן בקשר ישיר לתחושת יכולת – ה"אמונה בעצמי". אם אנחנו מצליחים לנסוך בילד את הביטחון שהוא יכול על האתגר הזה אנו מגדילים את הסבירות שיצליח לו ויצליח לנו. הרבה פעמים אני שומע על הורים שמתגאים בהצלחתם ובהצלחתו של הילד להיגמל בגיל שנה וחצי, והם לכאורה הראיה לכך שהמוכנות שלנו להוביל ולקבל ההחלטות היא המפתח לגמילה מוצלחת. הודות לאותן עדויות אנו חוזרים להביט בסמכות ההורית ובהצבת הגבולות ככתובות רלוונטיות בלעדיות להצלחת התהליך אלא שבכך אנו מחמיצים לדעתי את עיקר העניין, שמתמצה בהבנה הבאה:
ההצלחה של הורים בעלי "סגנון סמכותי" בגמילה טמונה באמונה שלהם בילד שלהם. ולא מעצם היותם סמכותיים ברגע מסוים. הורה שמחליט לגמול את הילד שלו מהחיתול בגיל שנה וחצי הוא הורה שמאמין בילד שלו, ומשדר לו את זה. הוא הורה שיודע שהוא הולך לקראת תהליך שההצלחה בו איננה מובנת מאליה, ולכן אם קיבל את ההחלטה נראה שהוא מוכן להתגייס למענה והוא נחוש להצליח. והילד במצב הזה – לא יכול כאמור לאכזב. רק להפתיע לטובה. בהמשך נבין כמה הנקודה הזו חשובה להצלחת התהליך.
אמונה בילד
כדי לתת לילד את התחושה שהוא יכול ושהוא שולט בתהליך עלינו לאפשר לו לחוות הישגים. עכשיו עזבו רגע חיתולים וילדים ותחשבו על ריצה. נניח שאנו מעוניינים להתחיל לרוץ באופן קבוע ולשם כך אנו נעזרים במאמן אישי. נכון יעשה המאמן אם ההתייחסות שלו לקילומטר הראשון שנצליח לרוץ תהיה התייחסות שמכבדת את גודל ההישג. שלנו. לעומת זאת, אם הקילומטר הבודד הזה, יוצג לנו על ידי המאמן כמובן מאליו, והוא כל הזמן יזכיר לנו את היעד שלנו – עשרה קילומטרים, הרי שעד שנגיע ליעד, אם נגיע, נחווה כל כך הרבה כישלונות בדרך, והם שיפחיתו מהמוטיבציה שלנו ומהסיכויים להצליח באתגר שהצבנו לנו.
ציפייה מעכבת
כדי לתת לילד את התחושה שהוא יכול על האתגר הזה עלינו להתעלם מהכישלונות ולראות את ההישגים: לראות תמיד את הקילומטר שעברנו ולא את תשעת הנותרים. ופה המוקש. כי הילד לא יחווה הישגים על רקע המובן מאליו, כאשר הציפייה ממנו היא להיגמל וכאשר אנחנו מקיימים עמו שיחה בה אנו מודיעים לו שהוא כבר ילד גדול, ושילדים בגילו כבר נגמלו מזמן.
גם עודף ההתעסקות בעניין הגמילה מגביר את הציפייה המעיקה ולכן לא מקדם. למשל, כאשר הילד יושב בשירותים ואנחנו מקריאים לו סיפור, או נותנים לו לבחור שיר שילווה את האירוע. למעשה, ככל שאנחנו "מזיעים" במשך התהליך הזה נראה שאנחנו לא בכיוון הנכון.
אז איך אם כך נעשה את זה?
בנקודת ההתחלה הנכון הוא להסכים בינינו לבין עצמנו על פרק זמן מסוים (נניח חודשיים) שבו אנחנו לא מראים לילד סימני ציפייה, אבל ״מזמינים״ אותו להיגמל. אם הוא לא מעוניין אנחנו אומרים לו:
"אוקיי אני מבין שאתה לא רוצה כרגע. מתי שתרצה תגיד"
אמירה כזו משאירה את השליטה בידיו, ולבטח לא מעוררת התנגדות. המסר לילד: הכל בסדר, הגמילה היא שלך, יקרה הערב או מחר בערב או בעוד חודשיים, סומכים עליך! ננסה מתי שתרצה וכמה שתרצה.
המשמעות של זה בפועל היא שאנו מקצים לטובת העניין לפחות חודש ימים כדי לראות איך הוא מגיב להצעה. לאחר מכן – בהנחה שהוא טרם נגמל – נוכל לקבל החלטה לאן מכאן: האם להמשיך באותה הדרך (כיוון שיש סימנים של התקדמות) או "לחתוך עניינים" ולהוריד לו את החיתול, יהיה מה שיהיה. ומה יהיה? הילד ירטיב ואנחנו נחליף לו. כלומר שהעבודה היא טכנית לחלוטין, בלי הסברים ותשומת לב לעניין. כמה שיותר קצר ככה יותר טוב.
עוד כדאי לנו להביא בחשבון שהגמילה היא תהליך, כלומר שלא נצפה לתוצאות מידיות אחרי ניסיון גמילה מחיתולים של יום-יומיים כי אז נתאכזב ונגרום לילד להרגיש שהוא לא עומד בציפיות שלנו.
לגבי גמילה מקקי, ההצעה שלי לבקש מהילד להתיישב ולעשות את הצרכים שלו בישיבה. עם החיתול. כלומר שאיפה שהוא נמצא שיתיישב ויעשה (כמו שיושבים בסיר רק בלי סיר). רק אחרי פרק זמן מסוים (שבוע- שבועיים) שבו נראה שהילד מתיישב לעשות את צרכיו בישיבה, ומתוך מודעות, נוריד לו את החיתול, וכך המעבר לסיר או לאסלה יהיה קל יותר, וטבעי לילד. מומלץ בהחלט, אף כי ממש לא חובה ולא מתאים לכל ילד ולכל משפחה.
גמילה מטיטולים כאמור היא תהליך, ובמשך התהליך הזה הילד זקוק כל הזמן לחוות הצלחות. משמעות הדבר היא שכאשר הוא מפספס אנחנו שם בשבילו כדי להבהיר לו שזה לחלוטין צפוי וזה חלק מהתהליך. וכאשר הוא מצליח, גם אם באופן חלקי, עלינו לשמוח בשמחתו. מוטב להימנע מ"חיזוקים" בסגנון "כל הכבוד" ודומיו. די בכך שנשמח בשמחתו:
"יו… איזה יופי!! מה?! עשית לבד?!! איזה כיף.."
הצלחה באופן חלקי היא למשל הרגעים האלה שבהם הילד מודיע שיש לו אחרי שברח לו קצת. הנכונות של הילד לומר שיש לו, גם אחרי שהשתחרר לו, מעידה לפחות על המוכנות שלו לשתף פעולה ואותה נראה בתור ההישג של היום. מחר הוא ירוויח הישג "גבוה" יותר. אבל כדי לאפשר לילד את ההישגים של מחר עלינו לראות את ההישגים שהוא הרוויח היום. כדי שהוא יראה. כאמור, בתהליך גמילה שנעשה נכון הילד צריך כל הזמן להרגיש שהוא בתהליך חיובי שיש בו הצלחות.
סמכות חכמה – לנסות גם בלי לעשות
בתהליך של גמילה מחיתולים עלינו להפעיל "סמכות חכמה": לקבל את ההחלטות כאשר יש לנו יכולת אכיפה ולאפשר לילד לקבל את ההחלטות כאשר אין לנו יכולת אכיפה. למה הכוונה?
אני לא יכול לדרוש מהילד שלי לעשות פיפי, אבל אני כן יכול לדרוש ממנו ברגע זה להגיע לשירותים. בדומה אגב לנושא השינה, אני לא יכול לדרוש ממנו להירדם, אבל אני כן יכול לדרוש ממנו להיות במיטה. הוא יגיד:
"אין לי.."
"לא יוצא לי.."
ואני אשיב לו שזה בסדר, שככה זה בהתחלה, וזה בסדר כשזה מצליח וזה בסדר גם כשזה לא מצליח, אנחנו פה כדי לנסות ואנחנו נותנים לזה זמן. טוב נעשה גם אם נסביר לילד שהוא לא צריך להתאמץ למען "יקרה הדבר" כי זה יקרה מעצמו. אם לא היום אז מחר או מחרתיים או עוד חודש. אנחנו לא מודאגים. זו הגישה וזו רוח הדברים שהילד צריך להרגיש. תוך כדי נשאל אותו אם הוא מעדיף שנישאר או שנצא, דלת סגורה או פתוחה, חשוב לתת לילד מרחב בחירה. כמובן עד גבול מסוים. כלומר שהדרישה להיכנס לשירותים ולהיות נוכח שם לפחות דקה (פיפי) או 3 דקות (קקי) היא דרישה ולא בקשה.
חשוב שהילד יבין ששיתוף הפעולה הנדרש ממנו הוא מעצם הניסיון. אנו לא יכולים לדרוש מילד לעשות את צרכיו, אבל בהחלט יכולים לדרוש ממנו – בנחישות – לכבד את המאמצים שאנו עושים בשבילו במאמץ קטן משלו – לשבת 3 דקות על הסיר, הישבנון או האסלה, כל שעה עגולה או בכל זמן שאנו מרגישים שזהו הזמן הנכון.
אם הילד יושב ובסופו של דבר לא עושה, זו ההזדמנות שלנו להוכיח לו שהוא עמד ב"משימה" בהצלחה. הוא שיתף פעולה עם הדרישה שלנו ועל כך נחזק אותו. אם הוא לא משתף פעולה עלינו בהחלט "להילחם" על זה, ולא לעבור לסדר היום. פה אנחנו למעשה מדברים על נושא רחב יותר הקשור בסמכות ההורית ולא רק על הגמילה עצמה.
פורום קיסריה
בין אם בסיר או בין אם בישיבה על האסלה בשירותים, ההצעה שלי היא להימנע ממתן תשומת לב בסגנון של הקראת סיפור או השמעת מוזיקה, וככלל, מכל מה שבעצם מגביר את התלות בנו ההורים. ההפך הוא הנכון, אנחנו מלווים את הילד בעשיית הצרכים כמי שנמצאים ולא נמצאים שם, כלומר שזה בדיוק הזמן לשיחת טלפון, התייחסות לתינוק, סידור ארון הבגדים שבחדר הסמוך, וכדומה. פיזית נשמור להיות בקרבת מקום ואפילו צמודים (הוא יבחר), אבל החשוב הוא שאת תשומת הלב נזיז למקום אחר.
לפעמים אגב ההסבר הפסיכולוגי הוא הרבה יותר פשוט ממה שאנחנו חושבים – תחשבו על זה: מול מאה אנשים שצופים בנו גם אנחנו המבוגרים נתקשה לעשות פיפי. עבור הילד הנמצא בתהליך גמילה מטיטולים, כשאמא או אבא מסתכלים עליו בזמן שהוא מנסה לעשות את צרכיו זה… פורום קיסריה.
הצלחות ופספוסים
ההתייחסות ההורית הנכונה לגמילה היא כזו שלא מאפשרת לילד לאכזב את עצמו (כאשר הוא מפספס), אבל היא כן מאפשרת לו להיות מופתע לטובה ככל שהוא מצליח בתהליך. הורדתם לפעוט שלכם את החיתול? דמיינו שהורדתם לו את גלגלי העזר מהאופניים. האם במצב הזה הוא יכול לאכזב? כמובן שלא. ההפתעה היחידה שממתינה לנו היא רק הפתעה לטובה. וככל שנופתע לטובה, נחזק את הילד שלנו על הצלחותיו, נשמח בשמחתו, ונעבור הלאה. כאשר הוא מפספס, נעשה נכון אם נפחית בדיבורים ונתרכז בעבודה הטכנית: החלפת הבגדים.
בנקודה הזו המלצתי לכם ההורים לתת לילד להיות שותף לתהליך גם ברגעים הפחות נעימים: להיכנס לאמבטיה, להוריד את הבגדים, להמתין רגע או שניים עד שתגיעו אליו. כל זאת במטרה לוודא שאנחנו לא עושים לו חיים קלים מדי, ועל ידי כך מעודדים אותו להישאר במקום החמים והנעים שאמא ואבא מספקים במשך התהליך. לא טוב לו לתהליך להיות נעים מדי כי אז הילד יתאהב בתהליך. ויתקשה להיפרד ממנו. מצד שני, לא טוב לו לתהליך להיות דרמטי בשום צורה כי אז כמות תשומת הלב שתתנקז לתוכו תהיה כשלעצמה סיבה מספיק טובה עבור הילד לעשות במכנסיים.
לסיכום:
זהירות במתן תשומת לב שלילית,
זהירות במתן תשומת לב חיובית,
תשעממו את הילד והוא ישעמם אתכם בחזרה. במובן הטוב של המילה 🙂
גמילה מהרטבת לילה
הילדים קמים בבוקר רטובים? יבשים? ראשית, המלצתי החמה והחברית לכולנו: בואו נמנע מחיזוקים ועונשים.
חיזוקים:מדבקות, חייכנים, פרסים מוחשיים (ממתק או צעצוע), פרסים רגשיים ("כל הכבוד!!!!!!").
עונשים: הכוונה כאן בעיקר לנזיפות, תלונות והתחשבנויות.
ראשית, למה לנו להציע פרס כאשר הגמילה היא הפרס? האם הילד לא רוצה להיגמל? אין ספק שההתמודדות מתישה ועל כן נאחז בכל סימן שבכוחו לבשר על מגמה חיובית, אבל המגמה החיובית לעולם לא מגיעה עם מדבקות ופרסים, למרות שאני לגמרי מבין את הרציונאל, ובעיקר את הרצון שלנו ההורים להרגיש שליטה בעניינים, שיש מה לעשות והנה אנחנו עושים.
שנית, כבר אמרנו, הגמילה קשורה קשר ישיר עם חוויות של הצלחה. בתרגום למעשים ולשעות הקשות של הלילה, אנחנו לא רוצים לתת לילד את ההרגשה שהוא אחראי לשלולית שהוא פוגש בבוקר או באמצע הלילה. כשהילד שלנו מרטיב במיטתו ואנו לוחשים לו באוזן שיקרא לנו בפעם הבאה לפני שזה קורה, דומה הדבר אילו ביקשנו מאדם הנוחר בשנתו להודיע לנו מראש לפני שהוא מתחיל עם הנחירות. עזבו הורים, הרטבת לילה איננה בשליטתם של הילדים, ודאי לא בשליטתם המודעת, וכל פעם שאנו אומרים להם שזה כן בשליטתם אנו מוסיפים להם על הבגדים הרטובים גם את תחושת הכישלון וזה לא טוב. לא טוב באופן כללי ובעיקר לענייננו – הצלחת תהליך הגמילה.
שלישית, גמילה מחיתולים ביום קודמת לגמילה בלילה: נתחיל בגמילה ביום, נראה שהילד מצליח, ניתן לו פרק זמן להצליח ולבסס את השליטה שלו בעשיית הצרכים, ורק אז נוריד לו את החיתול בלילה. כאשר הילד כשיר לעניין בעודו ער, הגוף למד תוך פרק זמן מסוים את ה"טריק" ולכן השליטה בצרכים הופכת לאוטומטית. כאשר הפעולות הן אוטומטיות, הגוף "יודע" לנהל את עצמו בדומה לזמן הערות גם כאשר הילד שרוי בשינה עמוקה. ואז הגוף מוכן לגמילת לילה.
רביעית, יש ילדים שמרטיבים בלילה בלי קשר לגיל ולבשלות שלהם. ואם לא יקבלו את הטיפול המתאים הם ימשיכו להרטיב גם עד גיל ההתבגרות. אם אתם רואים שהילד ממשיך ומרטיב נסו את שיטת הפעמונית. זה עובד מצוין.
אפשר לישון עם בגדים רטובים!
אפשר להחזיר חיתול כשהתהליך לא מצליח!
מתוך הפורום, אמא ששואלת בעניין בתה בת השלוש ושלושה חדשים:
"בדרך כלל כשהיא לא מתעוררת מזה, אני נוטה להשאיר אותה "בתוך הפיפי" (עם כל כאב הלב שבכך) ואני לא בטוחה שהמטרה מושגת, כי עד שהיא מתעוררת בבוקר הכל מסביבה יבש והיא חושבת שהיא קמה יבשה. אני מסבירה לה שהיא הרטיבה כמובן"
ראשית, לילדים לא יקרה כלום אם ימשיכו לישון רטובים. שנית, אם הילדה קמה יבשה, אחרי שהרטיבה והחלפנו לה, למה לנו להזכיר לה שהרטיבה? למה לנו לתת לה את התחושה הזאת? הרבה פעמים קורה שהורים מרגישים שהתחילו את גמילת הלילה מוקדם מדי ואז עולה השאלה האם נכון להחזיר את החיתול, שהרי, אנחנו לא רוצים שהילד יחווה כישלון מעצם הנסיגה. ואפשר להבין. אבל ראו הורים: אחרי שהילדים מבינים – מאתנו – שהגמילה היא הצלחה וההרטבה היא כישלון, ברור מדוע בחוויה של הילד החיתול מצטרף לחוויית הכישלון.
לעומת זאת, אם אנחנו בחזקת מנסים, ומודיעים לילד שאנחנו מנסים, ולא מראים סימני מאמץ וציפייה להצלחה, אנחנו יכולים לחזור בנו כעבור זמן ולחזור לטיטולי הלילה בכל זמן שנרצה ובהתאם לנסיבות החיים שלנו (לילות החורף הקרים שהופיעו פתאום, שינויים שאנחנו עוברים, משברים וכו'). והילדים – האחרונים שיעשו מזה עניין או יחוו כישלון. ילדים ככלל – מסתכלים עלינו, מזהים ממה אנחנו עושים עניין, ו… מצטרפים לעניין.
גמילת לילה – איך נעשה את זה?
1. לפני הכל ניתן לילד את ההרגשה שהכל בסדר ושאנחנו לא מצפים ממנו לכלום. ממש כלום. הוא בסדר וזאת התחושה שהיא צריך לקבל כל הזמן. אם הוא מתעורר רטוב בבוקר סימן שהוא בתהליך גמילה מטיטולים. זאת ההתייחסות.
2. תתארגנו בצורה כזאת שכל פעם שהוא מרטיב אתם יכולים להמשיך לישון מה שיותר מהר וללא הפרעות. חשוב שלא תהיה התעסקות סביב זה (חשוב למטרת הגמילה!). תכינו מגבת ליד מיטתו + פיג'מה נקיה ותסבירו לו מה הוא עושה במקרה כזה:
את הבגדים הרטובים מורידים – מה שרטוב – ולובשים נקי. את המגבת אפשר להניח על החלק הרטוב במיטה. וממשיכים לישון.
אם הוא יבקש את עזרתכם קומו אליו ותנו לו את עזרתכם. דקה ואתם בחוץ. אל תתפתו להתעכב שם מעבר לכך כדי להחליף מצעים או לשים בכביסה את הבגדים הרטובים.
3. אם אתם מוצאים שהילד מרטיב באופן קבוע, גם אם מדובר בשבוע הראשון לגמילה מחיתולים, קחו אותו לפיפי לפני שאתם הולכים לישון. ובלי לפחד שהוא יתרגל ל-"הרגלים לא נכונים". אם הוא נרדם בשמונה ואתם נכנסים למיטה ב- 23:00 אז קחו אותו גם ב- 23:00. עם הזמן תוכלו לבדוק אם אתם יכולים להוריד גם את העניין הזה.
ריסט
"ריסט" משמע לסגת מדרך מסוימת ולשוב בגישה חדשה ואפקטיבית אחרי תקופת רגיעה מסוימת. אם למשל פעלנו בצורה ששמה הרבה לחץ על ענייני שינה, אכילה, או כל תחום אחר שבו אנו חשים שהלחץ שלנו הסב יותר נזק מתועלת, מוטב שנעצור, נאפשר פרק זמן שבו אנו לא פועלים כך ולא אחרת, ולאחר פרק הזמן הזה נשוב עם דרכנו האחרת. לעניינינו בנושא הגמילה, אם אתם חשים שפעלתם בצורה שמעכבת את התהליך ואתם מעוניינים לתקן, תנו לילד להירגע קצת עם החיתול שלו למשך חודש או חודשיים מבלי לדבר איתו על זה בכלל. לגמרי לרדת מהעניין. בתום התקופה הזאת תוכלו לחזור ולנסות בצורה יעילה יותר.
תמונת ראי של מערכת היחסים
לא מקרה הוא שתהליך הגמילה נראה לפעמים כתמונת ראי של מערכת היחסים. וככל שמערכת היחסים הזאת עמוסה במטענים ובמשקעים התהליך נראה בהתאם. אם באופן כללי אתם מרגישים שקשה לכם עם הילדים, ההתנהלות מולם רצופת מאבקי כוח ומאפיינים של חוסר אמון, וההתמודדות הזאת היא יומיומית, הרי שזו בדיוק ההזדמנות של הילד להרגיש שהוא כל יכול ולהתיש אתכם בחוסר שיתוף הפעולה שלו. וככל שכך, הרי שהטיפול הנכון צריך להיות רחב יותר, ושורשי יותר, ואלה בדיוק המצבים שבהם מאוד לא כדאי לדלג על הפתרון האמיתי – הדרכת הורים.
