בשם התינוק

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

הפייסבוק והרשת כולה מלאים עכשיו בהצעות "גאוניות" שיעזרו לכם לא לשכוח את הארנק שלכם באוטו. לא נו… לא את הארנק. התכוונתי לסמארטפון. הרשת מלאה בהצעות מחכימות איך תעשו ככה שלעולם לא תשכחו את הסמארטפון שלכם באוטו. לא אהה… אין מצב להשאיר את הסמארטפון. האמת שאם היה מצב כזה, ואם התינוק שלנו אתנו באוטו, ואם היינו חיים בעולם שפוי, אפשר היה להציע לשים את הסמארטפון בכיסא המושב של התינוק שלנו. ככה לא היינו שוכחים את הסמארטפון. או את הארנק. או את מה שלא יהיה. אבל בישראל 2016 אל דאגה לחפצים יקרי ערך. אותם לא נפקיר. את הילדים שלנו כן. עובדה.

אנחנו חיים בחברה שיפוטית. בכל פינה ברחבי הרשת נמצא את הקורבנות התורניים, את השופטים והתליינים. "בואו תראו מה הגננת הזאת עשתה!" יזעקו כותרות העיתונים שנחשבו עד לא מזמן לעיתונים רציניים, יזמינו את הקהל צמא הדם לסקול באבנים ולוודא הריגה. פעם תהיה זו סייעת שמרימה את הקול על הילדים (כי אנו ההורים לא עושים את זה, נכון?) ופעם תהיה זו גננת ל-30 ילדים בגן טרום חובה שבאחת ההפסקות הצליח ילד לברוח משער הגן. כיצד? לא מעניין. היא האחראית והיא האשמה והיא שתחטוף עכשיו מכל המושלמים והמוסרניים ואלה שלא טועים אף פעם. את החמלה, האמפתיה, ההכלה וההבנה ישאירו למישהו אחר. למשל, לאבא שמפקיר את התינוק שלו ברכב בחום בלתי נסבל במשך 3 שעות. אנשי חינוך ומובילים בתחום ההורות יזהירו ש"זה יכול לקרות לכל אחד", ומכיוון שזה יכול לקרות לכל אחד הרי לכם מבול ההצעות היצירתיות ששוטפות את הרשת כיצד להתארגן ככה שלא תהיו אתם הבאים בתור שתשכחו את התינוק שלכם ברכב. ואני לא יודע מה מזעזע אותי יותר:

הורים ששוכחים את התינוק שלהם ברכב או הורים שנחשפים לסיפור כזה ונבהלים מהאפשרות שדבר כזה יכול לקרות גם במשמרת שלהם. הראשונים לא היו מודעים כנראה להיותם מבוגרים אחראיים שאינם אחראיים בעליל. האחרונים מודים ומודעים. ובמקום לעצור ולנשום רגע, לזהות את תמרור האזהרה ולהקשיב לאזהרה שבו, להתגייס לחשבון נפש, ולא להניח לשאלה: איך מרגע זה אני הופך את עצמי להורה שללא כל אביזרים ותזכורות יהיה לי הביטחון המוחלט שלעולם לא אשכח את הילד שלי ברכב, במקום כל אלו אני קושר מוצץ למחזיק המפתחות למען יזכיר לי שיש לי תינוק במושב האחורי. חולץ נעל ומניח מאחור. או תיק, או ארנק, או סמארטפון. ארנק לא שוכחים. תינוק – כן.  

יכול לקרות לכל אחד. האומנם?

אז מה אתם אומרים: יכול לקרות לכל אחד? לדעתי התשובה בגוף השאלה. שהרי אם זה דבר ש"קורה" אז הוא עשוי לקרות לכל אחד. אבל לשכוח ילד ברכב זה לא דבר שקורה. זה דבר שאני עושה. אני, ההורה, פעיל באירוע הטרגי הזה. שנית, הייתי מציע לכל התומכים בגישת "יכול לקרות לכל אחד" להפסיק להעיד על אחרים ולשמש דוגמה. תחילה הביטו במראה ותגידו: "גם אני יכול/ה לשכוח את התינוק שלי ברכב". אחר כך העידו על כך בפני החברים והחברות, ובסוף גשו אל התינוק בן השנה שלכם, הסתכלו לו בעיניים ותגידו לו את זה. מסוגלים?

חוסר אחריות משווע

"למה אין חוק שיהיה זמזם לכל כסא תינוק אם הוא במשקל מסוים?" שואל תאמינו או לא יצחק וינגוט, האב ששכח את התינוק שלו ברכב. "אני קורא לכל מי שיש לו השפעה לקדם את הנושא הזה". שוב האחריות היא על הזמזם, על האפליקציה, על ה"המצאה הגאונית". רק לא עליי. שוב הטיפול בחוסר האחריות היא להוריד עוד ועוד אחריות.

ובכן, הורים, צר לי לעדכן:

הורה שמשאיר את התינוק שלו ברכב הוא אדם חסר אחריות. נקודה. ולצערי הורים רבים מרשים לעצמם להשאיר את התינוק ברכב ללא השגחה. מתי אנחנו שומעים על זה? כשהם שוכחים לחזור לרכב וכשהעונה היא עונת הקיץ. בחורף התינוקות נשכחים אבל לא מתים. אני מניח שאם יבדקו את כל ההורים ששכחו את התינוקות שלהם ברכב יגלו שזו לא היתה הפעם הראשונה שהם השאירו את התינוק ברכב ללא השגחה. זו כן, אני מקווה, היתה הפעם הראשונה שהם שכחו לחזור אליו. מי מכם שעדיין חושב שזה יכול לקרות לכל אחד שישאל את עצמו על אודות האבא הזה. האם זה יכול לקרות לו שוב. נכון אין מצב? ובכן, למה אין מצב? התשובה היא שעכשיו הוא למוד ניסיון ועכשיו הוא אחראי שבעתיים. כפי שהורה מלכתחילה צריך להיות.