אמא לילדה בת ארבע רוצה שבת הארבע שלה תכנס לאמבטיה אבל הילדה לא רוצה, היא עסוקה בכל מיני עניינים אחרים. האמא מבקשת ממנה להיכנס לאמבטיה והילדה אומרת לה "לא עכשיו". היא אומרת לה שוב והילדה משיבה לה שזה לא חשוב. וכדומה.
ההורה המודרני נטש זה מכבר כלי כוחני ומוכר, שאפשר לומר עליו הרבה דברים רעים, אבל לפחות הוא היה אפקטיבי. פליק אחד חסך כל-כך הרבה מילים, והילדים נכנסו לאמבטיה ובאופן כללי נשמעו להורים שלהם. משבחרנו לשים בצד את הכלי המוכר, בטרם הרווחנו כלי חדש שאנחנו יודעים להשתמש בו, הפקרנו את הזירה למילים ומלמולים והתוצאה היא הורים שמדברים המון. ועושים מעט. ככל שנכיר את הכלי החדש, ככל שנדע לעשות בו שימוש נכון ולנהל תקשורת אפקטיבית עם ילדינו, אז נצליח להכניס את הילד שלנו לאמבטיה. והשאלה מה עד אז. מה נעשה עד אז?
מה אם אנחנו לא תמיד יודעים לעשות את הדבר הנכון הזה שגורם לילדינו להישמע לנו? מה אם קמנו בבוקר – אחרי לילה בלי שינה – ואנחנו צריכים לארגן את הילדים לגן ולבית הספר? ומה כאשר מנהל הבנק מתקשר כל שני וחמישי, הזוגיות כבר לא מה שהייתה פעם, ובאופן כללי החיים "לא משהו" ואנחנו לא מצליחים להיות ההורים השמחים והיציבים עבור הילדים שלנו, שמסוגלים תמיד לנהל תקשורת אפקטיבית? מה אז? האם נחזור לפליק?
לכן הורים, אבקש להציע לכם דרך יעילה לאכוף סמכות באופן כזה שהיא תהיה שם תמיד עבורנו, לפחות כברירת מחדל. ההצעה שלי בסך הכל מאוד פשוטה, ואני משוכנע שהסיבה לכך שהורים אינם רואים בה אופציה נגישה היא איזושהי אמונה מודרנית, ולפיה הורה טוב אינו צריך להפעיל כוח בשום צורה שהיא.
בואו נחזור לאמא של בת הארבע ונשאל אותה מדוע היא לא מכניסה את בתה לאמבטיה. היא תשיב לנו שהיא רוצה אבל הילדה מתנגדת, שהיא אומרת "תיכף" ו"עוד מעט". אז בואו נשאל שוב, למה אם כך היא לא מכניסה אותה לאמבטיה? אז היא תבקש להזכיר לנו שזו בדיוק הבעיה, שהיא לא יודעת איך, היא הרי לא יכולה לעשות את זה בכוח!!
האומנם? האומנם היא לא יכולה להשתמש בכוח? ומה משמעות הכוח הזה כשאנחנו מדברים על ילדה בת ארבע ועל מבוגרת בת שלושים וארבע? האם הן תלכנה מכות? ובואו נניח שהאמא תאחז בידה הימנית של בתה ותלווה אותה לחדר האמבטיה, בטוב או ברע, והילדה תצרח, ותבעט עם הרגליים, וזה לא יראה טוב, אבל האמא לא תוותר ולא תיתן לילדה לזוז ימינה ושמאלה אלא רק להגיע לכיוון אחד, לחדר האמבטיה. האם התיאור הזה גורם לכם לחשוב שבע פעמים אם כך נכון לעשות, או, לחלופין, הוא גורם לכם להבין שאם כך פני הדברים זה בדיוק מה שצריך לעשות.
ולמה זה בדיוק מה שצריך לעשות? בואו ננסה להשיב על השאלה הזאת משלוש נקודות מבט של שלושה אנשי מקצוע שונים:
נקודת המבט של האדריכל:
סמכות היא כמו בניין. תחילה אנחנו בונים שלד, מהר יחסית, ועל היסודות המוצקים יש לנו את אפשרויות הבחירה, האם אנחנו רוצים בניין בסגנון כזה או אחר. הנחישות והעקביות שלנו בהכנסת ילד בן ארבע לאמבטיה הן בניית השלד, הן הקונסטרוקציה, והן שיעניקו תוקף לכל הסמכות שלנו מכאן והלאה. ולכן זהו שלב בבנייה שאנחנו לא יכולים לדלג עליו. אך מרגע שסיימנו לצוק את היסודות, אנו יכולים להתקדם בבנייה ולהקים בניין לתפארת. ואז גם לגור בו וליהנות ממנו. היום נגרור אותו לאמבטיה, גם מחר נגרור אותו לאמבטיה. מחרתיים הוא יבחר לגרור את עצמו לבד אחרי שנבקש ממנו בכבוד להיכנס לאמבטיה.
נקודת המבט של העו"ד:
כאשר אנחנו מנהלים מאבק משפטי אנחנו כל הזמן חושבים כיצד למנוע מהצד השני טיעוני הגנה מנצחים. אם איימתי על הילד בעונש, אם העלבתי אותו, או אם אמרתי לו שבגלל שהוא לא נכנס לאמבטיה הוא לא יקבל דמי כיס, אזי בעת ה"משפט", המשול לחשבון הנפש שהילד עושה עם עצמו, הפוקוס יושם בדיוק על העוול שנגרם לילד והוא שוב לא ידע לקבל אחריות על מעשיו.
הילד, כמו כל בנאדם הוא יצור רציונאלי. כאשר הוא "כותב" כתב הגנה הוא מחפש טיעונים משכנעים. "אמא העליבה אותי" הוא טיעון הגנה משמעותי לילד המורד. כמו גם: "אמא איימה עליי בעונש". אבל השופט הפנימי המצוי בכל ילד לא יקבל את טיעון ה'כוח' שהאמא לכאורה הפעילה על הילד. השופט ירצה לדעת למה היה שם כוח, למה מלכתחילה הייתה חוסר הסכמה.
נקודת המבט של הטייס:
הטייסים יודעים הייטב: כאשר טייס מפשל בטיסה מעלים אותו מיד לטיסה חדשה. שיצבור ביטחון. שיידע שסומכים עליו. אם הילד שלנו אכזב אותנו לאחר שלא נשמע לנו, ואנחנו בתגובה כועסים עליו ומתחשבנים אתו ומענישים אותו, אנחנו בעצם מתייגים אותו כילד רע וזה יהיה התפקיד שהוא ייקח על עצמו, תפקיד הילד הרע. לעומת זאת, אם אנחנו קובעים את העובדות בשטח, קצר ולעניין, בלי להאריך בהסברים מיותרים ובלי להוסיף במילים שיפוטיות, אזי כעבור דקה, כאשר הילד שלנו כבר בתוך חדר האמבטיה, זה בדיוק הרגע שבו ניתנת לו ההזדמנות להמריא מחדש לטיסה חדשה, אחרי שהוא למד מטעויות העבר וכאשר הוא רואה לנגד עיניו אמא ואבא רגועים שסומכים עליו.
