תגידו, איך בעצם נדע שהצלחנו? אנחנו, כהורים לילד שלנו, מה ייתן לנו את הסימן שהצלחנו בגידולו ובחינוכו? אם יגדל להיות מאושר? אם יגדל להיות עשיר? אם יגדל להקים תא משפחתי חם ויציב? אם יגדל להיות כל זה יחד?
פעם שמעתי אשת חינוך משיבה כך: "הסימן שלי להצלחה שלי עם הילד שלי הוא היותו אוהב ואהוב, כזה שנעים להיות בחברתו".
אתמול צפיתי (שוב) בסרט "שש פעמים" והפעם עם בני המתבגר. ניתן אגב לצפייה בסלקום טיוי ואכן מאוד מומלץ. בסרט הזה תוכלו לפגוש נערים בני טובים שהם בהחלט סימן להצלחה חינוכית על פי הקריטריונים לעיל. כלומר אם ניקח לדוגמה את הדמות המרכזית בסרט הרי שמדובר בנער שיגדל להיות גבר מצליח (כלכלית), מאושר בדרכו, מוקף בחברים, אלה ודאי גם יעידו על כך ש"נעים להיות בחברתו". היכן הבעיה? כנראה באמצע החזה פנימה וקצת שמאלה. איפה שהלב. שם אם תשאלו אותי נמצא הסימן הבלעדי להצלחה החינוכית שלנו. אם יש שם לב – הרי הסימן. אם אין – איזה סימן יכול לבוא במקומו?
"שש פעמים" הוא סרט מעיק ומטריד, אבל הקושי שלי הוא לא עם הסרט אלא עם הדיון שהוא מעורר, ועם הקהל שצופה בו וחוזר הביתה עם מסקנות לא נכונות. הסרט מספק עוד סיבות "טובות" להורים למתבגרים לפעול מתוך מקום של פאניקה ולבדוק עם מי הבת שלהם מתכתבת בוואטצאפ. זו המסקנה. זה ה"שיעור". לא איך נעשה ככה שילדינו (הבנים) יגדלו להיות גברים רגישים, חמלים, אמפתיים, טובי לב, אלא איך נגן על הבנות שלנו מכל תסריט אפשרי.
קצת על הסרט: נערה בת 16 עם נפש פצועה עוברת לתיכון שבו היא לא מכירה את התלמידים ועושה הכל עם דגש על הכל כדי להיות שייכת. בסרט תוכלו לראות את אותה נערה מנוצלת שש פעמים על ידי נערים "בני טובים" וקהיי חושים. היא הקורבן שלהם והקורבן של החיים שקדמו להם. מחוץ לעלילת הסרט יעברו השנים והיא תגיע לטיפול פסיכולוגי שבו תבין שהייתה קורבן. הנערים שניצלו אותה, להבדיל, כנראה לעולם לא יבינו שהיו קורבן. חוסר היכולת של הנערים הללו להבחין בין טוב לרע – כמו עיוורים מלידה שלעולם לא רואים אור וצבעים – הוא העונש עבור הילדים האלה. כי להיות אדם קהה חושים זה להיות עיוור לחיים. לכל החיים. אבל הדיון בסרט שש פעמים כלל לא מתמקד בנערים, אף על פי שהנערים בסרט מייצגים את הכלל, בעוד היא, הנערה, הקורבן הגלוי, מייצגת את המקרה החריג:
איך קורה שאחת מתוך עשר נערות מתהלכת עם נפש פצועה בעולם היא שאלה מעניינת. איך קורה שתשעה מתוך עשרה נערים הם נערים חסרי לב שרואים רק את עצמם היא שאלה הרבה יותר מעניינת, מחייבת, מעלה אלף סימני שאלה על החינוך שלנו, על מה חשוב ועל מה לא. זו שאלה שעוסקת בתופעה ולא במקרה הבודד. התופעה לענייננו זה: גדוד הנערים המתבגרים שעוטפים ב"אהבה" את גיבורת הסרט וגדלים להיות מבוגרים שלא מעניין אותם דבר מלבד עצמם. פה לא מדובר באחד או שניים אלא בכולם. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם וכולם על אותה אחת. האם נפשם בריאה? מהי בכלל הנפש הבריאה?
בסרט שש פעמים לא תמצאו צדיקים, מה שאומר ש… הם הנורמליים? סטטיסטית התשובה היא כן. ואם כן הרי שהדבר הראשון שהסרט הזה צריך לגרום לצופים הוא להצביע על הנורמלי ולזעוק שהנורמלי הזה הוא "לא נורמלי". כלומר לא בריא, מעוות, עצוב.
ועם כל הכבוד לנערה המיוסרת הזאת היא לא העניין כי היא תמיד תהיה שם – האחת הזאת שהחיים כופפו אותה מבית והנסיונות שלה להשיב את הערך העצמי יהיו מסוכנים ורעים. להתבונן במקרה שלה ולהסיק מסקנות על הילדים שלנו זה מסוכן. להבדיל, להסתכל על הנערים שניצלו אותה ולבדוק מה קורה עם המתבגרים (בנים) שגדלים אצלנו בבית זה מתחייב. זה הדיון שהסרט הזה צריך לעורר. זה חשבון נפש שמחייב אותנו כחברה וכהורים לילדים ולמתבגרים.
