הי אנה, נשמע לי מתיש, והאמת שאני לא מבין איך אין (אולי יש?) משטח סופג חד פעמי, משהו כמו טיטול פתוח ופרוס בגודל מגבת גוף קטנה, ששמים מתחת לחלקו התחתון לגופו של הילד ו.. ככה עוברים את תקופת הגמילה בצורה יותר שפויה. כי מילא המכנסיים והתחתונים אבל הסדינים והסמיכת פוך ועוד כל לילה... ברור הקושי.

את כותבת שאת לא כועסת ובכל פעם שהוא קם יבש אתם "עושים כיף" וכאן רציתי לשאול אותך איך נראה הכיף הזה, האם מהסוג ששמח בשמחת הילד או כזה שכביכול מעניק לו "פרס" על כך שהוא קם יבש? ה"פרס" ניתן עבור הצלחות וככזה הוא מסמן לילד שהוא שאחראי על ההצלחות שלו אבל... גם על הפספוסים שלו. ואת הקשר הזה מוטב דווקא לנתק. לא לתת לו את האפשרות לרגע להרגיש כישלון כאשר הוא קם רטוב. במיוחד לאור מה שאת מתארת, גם בהתכתבויות הקודמות שלנו על הקנאה והתחרותיות לאח הקטן, נשיכת השרוולים וכסיסת הציפורניים, המטרה היא לחזק אותו במה שאפשר ולמנוע ככל האפשר את הנפילות האופייניות שיתנו לו הרגשה של נכשלות.

כאשר את קמה אליו בלילה או כאשר את רואה אותו בבוקר רטוב, חשוב באמת לא לכעוס כפי שאת עושה ומעולה שאת מצליחה כי זה לא מובן מאליו (אף שמהצד אפשר להגיד.. "נו ברור.. מה הילד אשם") אבל חשוב גם לא לתת תשומת לב מיוחדת לעניין כלומר, את כל עניין ההחלפה של הבגדים והמצעים את עושה בענייניות ובמניעה של תשומת לב הן חיובית והן שלילית. ככל שאת עושה את זה יותר נכון, הוא אמור להיות יותר משועמם. תחשבי על זה ככה, המטרה – לשעמם את הילד.

כי בהחלט יכול להיות שהנה הוא מצא את הרווח שלו בכך שהוא מרטיב בלילה, מבלי להיות מודע לכך כמובן אבל העובדה שרק לא מזמן שוחחנו כאן על הקנאה שלו לאח הצעיר ועל העמידה הנחושה על הזכויות שלו, והנה עכשיו הוא מחזיק אותך כל-כך קרוב אליו, אם תרצי או לא, גם היא מחזקת את הסבירות שיש כאן מניע נסתר. וגם יכול להיות שכל העניין הרבה פחות דרמטי, הוא נגמל באביב וחזר להרטיב בלילות החורף הקרים, תופעה יחסית מוכרת.

לדעתי הכי נכון במצב הזה להחזיר לו את תחתוני הלילה לתקופת החורף, להסביר לו שזה לתקופת החורף כלומר שיבין את הסיבה, וגם בתקופה הזאת תוכלו להוריד לאחר כך וכך לילות רצופים שבהם הוא קם יבש. כפי שעשיתם.. נראה לי רעיון מצוין. שימי לב שהחלטה כזאת עשויה גם להוריד ממנו הרבה מתח ומבלי להרגיש אכזבה וכישלון. תסבירי לו אפילו שהתייעצת והבנת שבדר"כ זה קורה שילדים שנגמלים חוזרים להרטיב בתקופת החורף ו.. שזה בכלל לא תלוי בו.

כסיסת ציפורניים, לעיסת שרוולים, הם ביטוי מוכר למצבים של מתח וחרדה אבל.. נא להירגע כי לרוב לא מדובר בחרדות קיומיות אלא בחרדות שאופייניות לילדים שמתנהלים בקבוצת השווים, ויש את הביישנות ואת החיפוש אחר מקומך וכדומה. העניין הוא שלא כל ילד מבטא את החרדה שלו בלעיסת שרוולים אלא בכל מיני ביטויים שפחות גלויים לעין. מה את יכולה לעשות? – להוריד ממנו כל ציפייה שהדבר תלוי בו, להסביר לו שזו תופעה אופיינית לגיל בקרב ילדים מסוימים וכאשר הם קצת גדלים, הם מצליחים להיפטר מההרגל. "ואני בטוחה שגם אתה תצליח". נכון שאת מכירה הרבה אנשים שגם בגיל שלושים כוססים ציפורניים אבל את לא מכירה הרבה הורים שהעבירו לילדים שלהם את המסר הזה ובאופן הזה כאשר הילדים היו קטנים ו.. לא במקרה, כדי לעשות את זה הורים צריכים לוותר על תחושת השליטה וזה לא קל. מה שאת צריכה לזכור במידה ותבחרי לקבל את העצה שלי, הוא שהוויתור שלך הוא לא על השליטה אלא על תחושת השליטה. או ליתר דיוק – אשליית השליטה. ודווקא כאשר תצליחי בכך, ההשפעה שלך תהיה גדולה יותר.

זמן איכות – חשוב. אבל זמן איכות הוא לא תוצאה של זמן שאנחנו מייצרים. הוא תוצאה של מערכת היחסים הכוללת, 24 כפול 7, של האווירה שאתם יוצרים בבית, של כל מה שאנחנו דנים פה כך שאם את שואלת אותי, תורידי את העול הזה מעלייך, את עצם המחשבה שלילד שלך חסר משהו (זמן איכות) ואת צריכה למלא את המחסור. למעשה, כל השאלות שאת מעלה כאן הן סוגיות של זמן איכות. בהצלחה..

הי דני- תודה לתגובה
לגבי הפיפי בלילה- כמו שכתבת אני ממש לא עושה עיניין מעצם הפיפי או מעצם כיבוס הסדינים וכו' (אגב- אני חושבת שיש משהו כזה כמו שאמרתי רק הבעייה היא שהילד כול הזמן זז כך שלאו דווקא הפיפי יייספג במקום הנכון...)כשהוא רטוב- הוא מוריד את המיכנסיים ועולה אלינו לחדר (אולי סיבה טובה לעשות פיפי? למרות שבלי קרש מדי פעם הוא בא בלילה). הוא זה שממש רצה להפסיק עם חיתולי הלילה אז זה לא מאוד יבאס אותו אם ש ו ב נחזור לחיתולים?

לגבי הכסיסות- לו זה לא מפריע- לי זה מפריע. אני יכולה לומר לו להוציא אצבע מהפה- הוא יוציא ותוך שנייה היא שוב שם. כמו מיצמוץ- זה בלתי רצוני. אז לפי מה שאתה אומר- פשוט לא להיתיחס לזה? (כי אם לא מפאיע לו- למה שאני
"להוריד ממנו כל ציפייה שהדבר תלוי בו, להסביר לו שזו תופעה אופיינית לגיל בקרב ילדים מסוימים וכאשר הם קצת גדלים, הם מצליחים להיפטר מההרגל. "ואני בטוחה שגם אתה תצליח".
?

ובקשה אחרונה ואולי בעצם הכי חשובה לי כעת- אם תוכל לראות את שאלתי בנושא "שנת הילד התקלקלה"- אני על סף ייאוש...
תודה,
אנה

אוקי ראיתי,
1. "אולי סיבה טובה לעשות פיפי?" – מאוד יכול להיות אבל קחי בחשבון שזה לא במודע.
2. חזרה לחיתולים בלילה – האם הוא יתאכזב או לא... נראה לי תלוי באופן הצגת הדברים. אני חושב שאם תסבירי לו כפי שהצעתי לך וגם תשאירי אופציה להיפטר מהחיתול לאחר כמה לילות רצופים שבהם הוא לא הרטיב, הוא דווקא ירגיש הקלה.
3. כסיסת ציפורניים – אנחנו יודעים שזה מפריע לך ולא לו. ואנחנו גם יודעים שכאשר זה מפריע לך, את מנסה למנוע את זה. ואנחנו גם יודעים שכל הניסיונות שלך למנוע את זה לא מונעים כלום. מה שכן, את מרוויחה כאן אשליה של שליטה במצב כי הנה את עושה משהו, מנסה למנוע, לא מביטה מהצד בחוסר אכפתיות. על הרווח הזה אני מבקש ממך בעצם לוותר ולגשת לעניין מכיוון יצירתי יותר. אבל כאן אנה אני מרגיש שלא ירדת לסוף דעתי בעניין שהוא מאוד חשוב, גם לא בהתכתבויות הקודמות שלנו, תביני:

- את אומרת לו בדיוק את הדברים האלה שגרמו לך להרמת גבה, במטרה (עם דגש על "במטרה") להוציא ממנו את הציפורניים מהפה כמה שיותר מהר. שלא יהיה לך ספק. וגם על הדרך להרוויח עוד כמה דברים כמו למשל, את התחושה שלו שהוא שולט בעניינים וחווה הצלחות ועומד בציפיות של אמא שלו.

- את ממתינה כמה חודשים ואפילו שנה מבלי לדבר עם בעלך על הרצון שלך לעוד ילד במטרה (עם דגש על "במטרה") להיכנס להריון מה שיותר מהר.

- את מניחה לקטנצ'יק להירדם במיטתכם באמצע הלילה במטרה (עם דגש על "במטרה") שלא יתרגל לקום כל שעתיים ולהירדם במיטתכם.

כדי להבין יותר לעומק את הרציונאל שמאחורי הדברים - פרק "התערבות מעכבת" שבספר.
אני עובר עכשיו ל"שנת הילד התקלקלה".