היי אילנה,
שמחתי "לשמוע" שאת קוראת את הספר ותודה על הדברים. תראי - יש מצבים שבהם התגובה הנכונה מצד ההורים היא דווקא "לעבור להתקפה" (ראי פרק "אותנטיות" בספר). הכוונה היא לכך שכאשר הילדים מלאי טענות, כל הזמן לא מרוצים, מחמיצים פנים כשמשהו לא מסתדר בדיוק כפי שרצו, מרעיפים על ההורים שלהם דרישות וההאשמות - זה בדיוק הזמן להציב גבול ברור כאשר בפועל המשמעות של זה - במקרה מן הסוג הזה - לתת ביטוי אותנטי לרגשות שלנו, ולסלידה שלנו מההתנהגות אשר מעוררת סלידה. זה לא צריך להיות תוקפני ומשפיל אבל כן אסרטיבי, חד וברור:

"תדברי אליי ככה אני באמת לא אענה לך"
"עזבי... לא בא לי לדבר עכשיו (אחרי 10 דקות מתישות שבהן היא עשתה רק "דווקא""
"אני לא חייבת לך כלום וכדאי לך להירגע"
"את רוצה להתלונן אז בחדר ורחוק ממני - לא מתאים לי לשמוע את זה"

תראי אילנה, את כותבת:

"היא כל הזמן צועקת, מתלוננת ועסוקה רק בעצמה. אסור לאף אחד לדבר ,והיא לא מפסיקה לדבר. אני מרגישה שאסור לנשום לידה"

ואחת הסיבות לכך שהרבה ילדים בגיל הזה רואים רק צד אחד (הצד שלהם) היא חוסר המוכנות שלנו לחשוף בכנות את הצד שלנו. זה לא רק שאת מרגישה שאסור לנשום לידה את גם באמת מפסיקה לנשום לידה וכולכם הולכים על קצות האצבעות. התוצאה - היא לא רואה אתכם.

לא הייתי אומר את זה לכל הורה (כי יש הורים שצריכים לשמוע דווקא את ההיפך) אבל לך הייתי ממליץ להעביר לבתך את המסר הבא:

ילד טוב מקבל אמא טובה.
ילד רע מקבל אמא "רעה".
ועכשיו תבחרי.

"רעה" היא האמא שמראה לילדים שלה שגם היא יודעת להיות פחות נחמדה כשלא רואים אותה ממטר, ואז היא מפסיקה לבקש ומתחילה לדרוש, מפסיקה להסביר ו"חותכת" עניינים. סתם דוגמה - את כותבת שאחרי שנפלה לה הנעל היא צרחה עלייך:

"מה את לא רואה? לא איכפת לך?" ואז את משיבה לה בקצרה שאכן לא ראית.

במילים אחרות: היא האשימה - את התנצלת. ולמה את מתנצלת? למה את בכלל מספקת לה תשובות כשהיא מעיזה לצרוח עלייך? כשהילדה שלך צורחת עלייך הכי טוב אם היא תפגוש "אמא אחרת" לחצי שעה הקרובה.