היי אורלי,
מציע לך לעשות דבר מאוד פשוט:
כאשר את קוראת לה (לצורך הדוגמה נשתמש בשם 'מיקה') ואת צריכה את שיתוף הפעולה שלה את אומרת לה:

"מיקה בואי להסתרק"
"מיקה את באה להסתרק?"
"את באה אליי או שאני באה אלייך?"

בשלב זה סביר להניח שתצא ממנה איזושהי תגובה ומשלא כך את פשוט מגיעה אליה ועושה מה שאת רוצה וצריכה. לא בכעס. להיפך.. זאת בתך ואת אוהבת אותה ונהנית מהקרבה שלה והנה לך ההזדמנות ליהנות מקרבתה. המסר לילדה – להגיע אלייך אגיע בשמחה.

אורלי, את כותבת:

"אני לא אוהבת לאיים אז אני צריכה לבוא לקחת אותה"

וההצעה שלי אלייך – מלכתחילה גשי אליה, הושיטי לה יד, "תזמיני" אותה להיות איתך ולשתף פעולה עם כל מה שאת צריכה.

לגבי האחיינים, ראשית אל תמהרי להתערב במריבות ביניהם, בכל המקרים האלה שהם משחקים במשחקים שלה והיא מתנגדת. תני להם את האפשרות לפתור בעצמם את הקונפליקטים הללו. שנית, אל תבקרי אותה על ה"רכושנות" שהיא מגלה לדברים שלה. בסך הכל אופייני לגיל וזה עובר ככל שההורים לא נאבקים בכך. תני לה להיות בטוחה במקום של "בעלת הבית" האחראית על החפצים שלה ולכן יכולה להחליט מה יעלה בגורלם. וכאן.. תחזקי אותה כאשר היא בוחרת להיות נדיבה ולחלוק. במילים אחרות, תחזקי אותה כאשר היא פועלת בהתאם לציפיות שלך ותתעלמי כאשר היא לא.

התחושה שלי אורלי שהוא זקוקה ליחס המקבל הזה. ככל שתנהגי כך תמצאי אותה רכה ומפויסת, והיא עצמה כבר לא תרצה לעשות פרובוקציות בסגנון של לחסום מעבר עם הרגליים או לא לתת למישהו לשבת בכיסא. אגב כשהיא עושה את זה תני לה הוראה אסרטיבית לשנות התנהגות מבלי להסביר כלום, לא לפני שהיא בוכה ולא אחרי שהיא בוכה. בהצלחה..