היי נילי,
אתם מותשים ומיואשים כי אתם עובדים קשה, אתם לוקחים על עצמכם תפקיד מתיש וכפוי טובה מעצם המחשבה שבאמצעות מילים תוכלו לפייס אותו. את גם כותבת:

"אני לא יודעת באיזה בידיוק מילים להשתמש בשביל להרגיע אותו או שהוא יבין שזו לא דרך להשיג דברים"

כמובן שכוונתך טובה, את רואה אותו זועם ונסער ואת שואלת את עצמך: מה עובר על הילד שלי? ואיך אני יכולה לעזור לו? מה שבטוח, אני לא רוצה להוסיף עליו עוד ועוד קשיים בהנחה שאכן עובר עליו משהו שאני לא יודעת עליו ו... כדומה.

העניין הוא שהכל מתחיל ונגמר ביחסים, ובמקום לחשוב "חינוך" אציע לך מיד לחשוב על מערכת היחסים, זו שיושבת על תשתית של קשרי גומלין. הצעתי לך להתייחס אל הילד שלך בדומה לאופן שבו את מתייחסת לבעלך או לחברות שלך, כלומר שאם בעלך נוטה, נניח, "להתחמם" מהר כאשר משהו נעשה לא לרוחו אני מניח שלא תנסי להכיל את הכעס שלו ולא תנסי לשכנע אותו שאפשר אחרת ולא תנקטי בצעדים חינוכיים. המסר שלך אליו יהיה:

קודם כל תרגע ותרגיע, תדע לכבד אותי ואז נדבר.

זו בכל אופן התגובה הנכונה. וכפי שהיא נכונה כלפי מבוגרים היא נכונה באותה מידה כלפי ילדים.

במילים אחרות אני מציע לך לא "לעשות לו הנחות", דווקא כאשר הוא מתעצבן. יתרה מכך, אני מציע לך ליצור את המשוואה שילד "רע" מקבל אמא "רעה", לא במובן הזה שאת באמת רעה אלא במובן הזה שגם את יודעת להיות פחות נחמדה כשמדברים אלייך בצורה מסוימת, ולכן הוא צריך לראות ולהרגיש ש.. משהו בך משתנה כאשר הוא "מרשה לעצמו":

את מפסיקה לבקש ומתחילה לדרוש, לא מאריכה במילים והסברים, לא משכנעת ולא מנחמת, מציבה את הגבולות בלי למצמץ. את כותבת שיש לך ילדה בת שנתיים וחצי וזה מצוין לענייננו: כאשר את אומרת לו "לא!" והוא מתנגד בדרכו לא טוב שתהי עסוקה בו, זה הזמן לתת את כל תשומת הלב לבתך. במיוחד כשהוא מתעצבן וצועק. אנחנו למעשה רוצים שהבן ילמד מאחותו איך מקבלים תשומת לב ולא שבתך תלמד מאח שלה איך מקבלים תשומת לב, כי הוא מקבל אותה במסלול השלילי.

הרבה פעמים במקרים כאלה הורים טועים ועושים את הדבר ההפוך: הולכים על קצות האצבעות, מבקשים את ההבנה של הילד, משווקים כל החלטה שלהם כדי שהילד ייתן אישור שזה "מתאים לו", מתנצלים כל הזמן בלי לשים לב שהם מתנצלים. ובעיקר מזיעים ועובדים קשה. מאוד קשה.

אגב, התשובה הזו נכונה גם בהנחה שעל הילד אכן "עובר משהו", נניח משהו לא טוב שקורה בגן מבחינה חברתית. ליתר דיוק, דווקא על הרקע הזה חשובה התגובה האותנטית שלכם, הנקייה מפחדים.

מה שכן, במקביל לשמירה על הגבולות הברורים אתם צריכים להיות ערים לדבר הבא ולהתייחס בהתאם:

אני מניח שלא במקרה הוא כעוס ועצבני, יש ילדים שנקודת המבט שלהם אגוצנטרית, גם כשעברו את השלב האגוצנטרי שהוא שלב מוכר בהתפתחות של הילד. "אגוצנטרי" משמע שאני רואה את הדברים רק מהזווית שלי, ולכן רואה רק את עצמי ואת הצרכים והרצונות שלי. לא רלוונטי לי שאמא עסוקה ולא יכולה לרדת איתי למטה להביא משהו מהאוטו כי אני נורא רוצה לרדת למטה וזה הדבר היחידי שאני רואה. לכן העמדה האגוצנטרית מזמינה המון חוויות של תסכולים.

כמובן שהתגובות שלנו יכולות לעודד אגוצנטריות ולחלופין להנמיך אותה, אבל לענייננו טוב שנדע שילדים שונים זה מזה ויש ילדים שהקושי שלהם הוא קושי אובייקטיבי. ומה נעשה עם הקושי הזה? נחזור לשקול את האופציה להיות עדינים והססניים? נשוב ללכת על קצות האצבעות? אז זהו ש.. לא! איפה שצריך לשים את הגבולות הברורים הם חייבים להיות שם. אבל כאשר אני הורה לילד כזה כן הייתי בודק עם עצמי על מה אני אומר "לא", והאם אני יכול לגלות גמישות ולכבד את הבקשות שלו. כאשר אני לא יכול הרי שמן הסתם יש לי סיבה טובה, ואז גם הילד מקבל אפשרות, אגוצנטרי ככל שיהיה, לראות שקיים גם צד שני, לא על ידי כך שאסביר לו אלא על ידי שאלה אחת פשוטה שאשאל אותו:

"אז מה אתה מציע?"
"מה היית עושה במקומי?"
"מה יכול לעזור לך?"

... ולחלק האחרון של התשובה שלי תוכלי להיעזר גם במאמר:
"בלי לפחד מפינוק: למה צריך לדעת לומר גם "כן".

קישור למאמר במלבן הכחול כאן למעלה באתר בצד שמאל...