היי מיה,
כמה דברים:

1. טוב לשמוע שההתעוררויות במהלך הלילה פסקו.

2. כן, מעבר למיטת מעבר הוא סיבה מספיק טובה לעיכוב ההירדמות למשך תקופת הסתגלות מסוימת.

3. היא בת שנתיים וקצת. את כותבת שלוקח לך שעה ואפילו יותר להשכיב אותה לישון ו.. זה לא נשמע לי חריג. כמובן שיש מקרים הרבה יותר פשוטים אבל.. כל ילד והאופי שלו.

ההצעה שלי - לא לחשוב על איך לקצר את השעה הזאת אלא על איך לעשות את השעה הזאת, עבורך, פחות תובענית ואפילו מהנה.

4. כתבת שבחופשות ובסופ"ש היא נרדמת בלי בעיות. איך את מסבירה את זה לעצמך? מה בעצם ואם בכלל נעשה שם שונה?

כתבתי שבצהריים (בבית, מדובר בחופשות וסופ"ש) היא נרדמת בקלות. אני מניחה שאז היא פשוט מאוד עייפה וקל לה להירדם. אני מצידי לא עושה שום דבר שונה.
ההירדמות לפני שנת לילה בעייתית בכל הימים, גם בסופ"ש.

אני מנסה לחשוב איך להפוך את השעה הזאת לפחות תובענית עבורי -
בחדר שלה, חשוך ואין לי מה לעשות.
אני יכולה להשתדל לבלות יותר זמן מחוץ לחדר שלה.
אני מעריכה שבחצי השעה הראשונה פלוס, היא תבוא אחרי בכל פעם שאצא מהחדר, ואני, לפי המלצתך, אלווה אותה אחרי כדקה-שתיים חזרה למיטה.
אחרי כחצי שעה אולי יימאס לה, והיא פשוט תדרוש שאשאר בחדרה.
אני יכולה להיעתר לבקשתה, או להחליט להתעלם (???), ואז היא תבכה למשך מס' דקות ואח"כ תבוא לחפש אותי. כשתמצא אותי, היא תפסיק לבכות, ואני אחזיר אותה שוב למיטתה כעבור דקה-שתיים (וחזרנו למקרה הראשון).

בכל מקרה, בין אם אני נשארת בחדר שלה או עסוקה בלהחזיר אותה כל פעם למיטה, קשה לי לראות איך אפשר להוציא משהו טוב מהשעה הזאת...

"... אחרי כחצי שעה אולי יימאס לה, והיא פשוט תדרוש שאשאר בחדרה"

מיה זה מעולה שיימאס לה, ושתדרוש מה שהיא רוצה. לך יש את הדרישות שלך.

אני עדיין לא שלמה עם הרעיון של להפוך את ההירדמות לחוויה שלילית ולתת לה לבכות שוב ושוב או לזמן ממושך.
ואני גם בכלל לא בטוחה שזה באמת ישים סוף לצורך שלה בנוכחותי לפני שהיא נרדמת.
אם היית במקומי, זה מה שהיית מנסה?

ברור מיה,
כמו כל דבר שאציע לך פה.

היא תקום ואת תחזירי אותה,
והיא תמשיך לקום מספר פעמים ואת תמשיכי להחזיר אותה מספר פעמים,
עד שיימאס לה. כאמור.

מיה, בדיוק לזה אנחנו מחכים,
שהנחישות שלך תגבר על הנחישות שלה,
עכשיו היא תבכה קצת ותירדם,
או שתקום אלייך,
ואת תחזירי אותה (ואת עושה את זה מצוין),
עד ששוב ימאס לה, ואז היא תישאר במיטה ותבכה, הפעם קצת פחות,
ותירדם.

זה מקסים! ככה עושים את זה! זה מה שיפה ביחסי הורים וילדים... אל תראי מעצם הבכי שלה סימן לחוויה שלילית.

אוקיי, אני אשקול לעשות זאת.
אם לא אכפת לך, אשמח לעזרתך במס' שאלות ספציפיות.

לגבי הבכי:
1. האם כדאי "ללכת עד הסוף" ולהחליט שאני נותנת לה לבכות אפילו עשר דקות (או יותר?) ברצף ולא חוזרת לחדר?
או לחילופין לנסות לרכך את התהליך במטרה להפחית את הבכי - לחזור לחדר אחרי זמן קצר יותר (?) להישאר לזמן קצר (?) ואז לצאת שוב?
2. האם כשהיא קוראת לי שאשאר פשוט להתעלם ולא להגיב או להפגין אמפתיה באיזשהוא אופן? להסביר לה בקצרה שעכשיו היא צריכה לישון ואני צריכה לסדר את הבית?

לגבי היציאה שלה מהחדר:
3. הרבה פעמים כשהיא יוצאת מהחדר ופוגשת בי, היא מפגינה חיבה (ומצפה לקבל חיבה בחזרה), למשל אומרת שלום בקול מתוק ומצחיק, מתחילה לחבק לי את הרגל, מבקשת חיבוק.
האם להיות קרה ולהתעלם? האם לעשות עצמי כאילו אני לא מודעת לנוכחותה (מה שכנראה שעלול לגרור אכזבה וכעס מצידה)? האם לסרב באופן מוצהר ולהגיד שעכשיו זמן לישון ואי אפשר לקבל חיבוק? האם למלא אחר בקשתה ולהפגין חיבה?
4. האם במשך הדקה-שתיים שהיא שוהה מחוץ לחדר בכל פעם שהיא יוצאת, לאפשר לה לעשות ככל העולה על רוחה בגבולות הסביר (להתעסק עם חפצים בבית, לפתוח ולסגור דלתות, לשחק עם הצעצועים שלה)?

מיה, את מקשה על עצמך,
הרי אם היא ישנה במיטה שהיא יכולה לקום ממנה, והיא גם עושה את זה, מה הבעיה שהיא תבכה במיטה אחרי שיימאס לה לקום ממנה? לא.. אל תנסי לרכך כלום ויכול להיות שהדברים הבאים יעזרו לך להבין כיצד לעשות את זה.

את כותבת:

"האם כשהיא קוראת לי שאשאר פשוט להתעלם ולא להגיב או להפגין אמפתיה באיזשהו אופן? להסביר לה בקצרה שעכשיו היא צריכה לישון ואני צריכה לסדר את הבית?"

מיה, תעשי מה-בא-לך!! את יותר מדי חוששת עליה, ברגע שתסמכי עליה שהיא יכולה להתמודד עם הפרידה של הלילה את תפעלי באופן כזה שייתן לה המון ביטחון. למשל, תגידי לה בשמחה ובמנגינה שובבית כזאת:

"לא! אני ע-ס-ו-ק-ה!!"
והיא תבקש/תדרוש שוב ואת תגידי:
"לללל.. לא!"

את כותבת:

"הרבה פעמים כשהיא יוצאת מהחדר ופוגשת בי, היא מפגינה חיבה (ומצפה לקבל חיבה בחזרה), למשל אומרת שלום בקול מתוק ומצחיק, מתחילה לחבק לי את הרגל, מבקשת חיבוק"... ואת לא יודעת איך להגיב.

אבל מיה, תחזרי רגע להתכתבויות הקודמות שלנו, ושימי לב: הרי אם את עסוקה בעצמך וכל הפוקוס הוא על עניינייך ומעשייך אז ממילא התגובה הטבעית שלך תהיה חצי התעלמות ממנה ו.. הכי יפה שבמצב כזה היא לא תרגיש את המועקה הזאת שאת מנסה למנוע ממנה. היא תבין והסיטואציה תיראה לה הגיונית. וכאשר זה יקרה יהיה לה קל להיפרד כלומר להירדם.

אגב, כאשר חלוקת הקשב שלך היא כזאת, את יכולה להפגין כלפיה גם חיבה בלי שהחיבה הזאת תעורר אותה. להפך, זה בדיוק מה שהיא צריכה כדי להירדם: היא צריכה לראות אותך כל כולך עם עצמך ואז לנשיקה או לחיבוק שאת נותנת לה יש מצד אחד משמעות ואמת ומצד שני התחלה וסוף, שמפרידות בניהם שתי שניות בלבד. וזה לא נגרר כי ברור לה למה זה מתחיל ולמה זה מיד נגמר, והיא יכולה להבין למה זה ככה.

ובאותו עניין, את כותבת:

" האם במשך הדקה-שתיים שהיא שוהה מחוץ לחדר בכל פעם שהיא יוצאת, לאפשר לה לעשות ככל העולה על רוחה בגבולות הסביר (להתעסק עם חפצים בבית, לפתוח ולסגור דלתות, לשחק עם הצעצועים שלה)?"

את מאפשרת לה כאשר הסיבה לכך (מבחינת מה שהיא רואה) היא היותך עסוקה או מרוכזת במשהו אחר. אם את מצליחה ליצור מצב כזה אמיתי אז העובדה שהיא יוצאת מהחדר מדי פעם גם לא ממש תפריע לך וזה הכי טוב.

המון המון תודה על כל העזרה!!! איזה כיף שיש את הפורום שלך :-)
שלשום החלטתי לנסות לעשות שינוי כפי שהצעת.
בשני הלילות השכבתי אותה לישון בסביבות 20:15 והיא נרדמה בסביבות 21:30-21:45.

מעבר לזמן הארוך, הערב הראשון, למרבה ההפתעה, עבר די "חלק", בלי סימני התמרמרות מצידה ובלי בקשות שאשאר בחדר. היא קמה כ-20-30 פעמים, שהתה דקה-שתיים מחוץ לחדר ושיתפה פעולה בכל פעם שליוויתי אותה חזרה למיטה, למעט העובדה שהתיישבה על המיטה ולא הראתה נכונות לשכב, ואני לא לחצתי.
בפעמים האחרונות, אחרי שליוויתי אותה למיטה, היא נשכבה מיוזמתה, ובסוף נרדמה.

אתמול בלילה, המצב היה שונה לגמרי. למשמע ההכרזה שלי שהגיע זמן לישון, היא נעצבה וניסתה להתנגד (דבר שלא קרה בחצי שנה-שנה האחרונה), אם כי לא עמדה על כך בתוקף.
לאורך כל התהליך היא התבכיינה, קראה לי הרבה פעמים שאבוא לחדר, וגם בכתה ממש כמה פעמים, לא יותר מדקה-שתיים כל פעם.
בסה"כ היא יצאה מהחדר פחות (בסביבות 10-15 פעמים), עדיין שיתפה פעולה בכל פעם שליוויתי אותה למיטה, ובילתה יותר זמן בחדרה בהתבכיינות ובקריאות "אמא אמא".
די התעלמתי ממנה רוב הזמן והשתדלתי להיראות עסוקה, ונתתי חיבוק ונשיקה רק אחרי ששנכנסנו לחדרה. הרגשתי שהיה לה קשה ושאולי היה נכון להפגין מעט יותר חיבה.
כשליוותי אותה למיטה ב- 21:20, הרגשתי שיש סיכוי גבוה שתירדם בקרוב, והחלטתי להיעתר לבקשתה ולשבת לצידה. היא שכבה בשקט כעשר דקות ונרדמה.

... זה טוב, כי עכשיו כשאת יושבת לצידה היא מחויבת לשתף פעולה. אחרת.. תצאי מהחדר, והיא כבר יודעת שאת יודעת לעשות את זה. נראה לי שאתם בכיוון הנכון..

היי דני,

עברו יותר מחודשיים שבהם אני משלבת בין שתי השיטות
- להכריז שאני צריכה לסדר את הבית וללוות אותה למיטה בכל פעם שהיא קמה
- להיענות לבקשתה לשבת לצידה כל עוד היא שוכבת בשקט ומנסה להירדם
(ואם מתחילה לעשות שטויות, אני יוצאת, היא בוכה וקוראת לי חזרה, אני חוזרת על התנאים ובדר"כ תוך פעם-פעמיים היא משתפת פעולה, ואם היא לא בכיוון, אני עוברת לשיטה הראשונה).
היא פה ושם בוכה (כנראה גם העייפות תורמת), לפעמים עושה קצת שטויות, אבל בסה"כ משתפת פעולה.
בכל מקרה, לא משנה מה אני עושה, זה לוקח מעל לשעה (מייגעת) והיא נרדמת בסביבות 21:30-21:45.

בשבועות האחרונים, יש ערב אחד בשבוע שבו אני יוצאת לפעילות מחוץ לבית, ובעלי, שעד כה לא היה מעורב כמעט בהשכבה שלה לישון, מופקד על הנושא.
הוא שם אותה במיטה, אומר לה לילה טוב וגם אומר שהוא יחזור אח"כ שוב להגיד לה לילה טוב (למרות שהוא לא מתכוון לחזור) ויוצא מהחדר.
וזה עובד כמו קסם! היא שוכבת במיטה, בלי לקום ובלי להוציא הגה, ותוך כעשרים דקות נרדמת.

התחלתי להיעזר בו פה ושם גם בימים בהם אני בבית (כדי שזה יעבוד אני מקפידה "להיעלם" כמה דקות לפני ההשכבה שלה לישון, לפני שהיא מספיקה לבקש ממני לשבת לידה), ואני צופה מהצד (בקנאה! :-) ) בקסם מתחולל.
אחרת,
אם אני "בתמונה", היא מאוד מבקשת את הנוכחות שלי, וגם אם אני פועלת בשיטה הראשונה, היא עדיין עסוקה בלחפש אחריי.

באופן כללי, היא מאוד קשורה אליי, הרבה יותר מאשר לאבא. אני גם נמצאת איתה יותר זמן, למרות שגם אבא משתדל לבלות איתה. למשל, היא מאוד אוהבת משחקי קופסא לימודיים (שזה מבורך כמובן), אבל לא מוכנה לשחק לבד ודורשת שאני אשב לידה. הרבה פעמים כשבעלי מציע לה לשחק איתה, היא לא רוצה ומבקשת אותי.

הייתי שמחה להצליח להרדים אותה בקלות כמוהו, אבל לא ברור לי איך לעשות זאת (אפילו אם אחקה אותו במדוייק, לא נראה לי שזה יעבוד...)
ואם יש דרך לגרום לה לשחק לבד, אשמח גם לשמוע :-)

היי מיה,
שימי לב למשפט הבא:

"... לא מוכנה לשחק לבד ודורשת שאני אשב לידה"

לדעתי, אם את כותבת כזה משפט, את גם מאפשרת לזה לקרות. המילה "דורשת" חושפת את ההססנות שלך, הזהירות, ההליכה על "קצות האצבעות". לא תאמיני אבל זה בדיוק מה שלא משחרר אותה לשחק לבד. ברגע שהיא תראה אותך יושבת איתה כשמתאים לך ולא יושבת איתה כאשר סתם לא בא לך, בלי סיבה מיוחדת, ואת לא חוששת להגיד ב"קול רם" את המשפט "לא מתאים לי עכשיו" אז היא תשתחרר לעשות מה שמתאים לה ואם מעניין לה להמשיך לשחק היא תמשיך לשחק. כשהילד משוחרר מהעיסוק ביחסים הוא פנוי למשחקים. וגם לשינה אגב.

בהקשר זה אפשר גם להבין למה עם האבא היא נרדמת מהר יותר - אין שם התעסקות יתר במערכת היחסים. לאו דווקא בגלל האופן שהוא מניח אותה במיטה ואומר לה לילה טוב אלא בגלל אופי מערכת היחסים. לכן את צודקת, גם אם תחקי אותו במדויק זה לא יעבוד לך כפי שזה מצליח לו ו.. זה בסדר.

לפי מה שתיארת לי את עושה ממש מצוין וחשוב שתמשיכי ככה בלי לחשוב שאת טועה בדרך בגלל השעה המייגעת הזאת. את תוכלי לדעתי להקטין את השעה הזאת כאשר תשדרי לה, באופן כללי ולאו דווקא בלילה, שאת נותנת הרבה כבוד לצרכים שלך ולא רק לצרכים שלה. כי אז.. כאשר בערב תניחי אותה במיטה ותצאי מהחדר היא תאמין לך שזה מה שנכון וטוב. לך ולה.

אני באמת משקיעה בה הרבה זמן כמו גם כוחות נפשיים, אבל לא בטוחה לגבי האבחנה שלך לגבי ההססנות וההליכה על קצות האצבעות :-)
ההשכבה לישון עד לפני חודשיים באמת היתה מלווה בזהירות והססנות, כי חששתי שההירדמות תהפוך עבורה לחוויה שלילית,
אבל מעבר לזה, לדעתי, הפנמתי די מזמן (בזכות קריאת הספר שלך :-) ) שזה בסדר לתת לה לבכות ולהיות לא מרוצה, כל עוד נותנים לה לפרוק את התסכול ולא נגררים למאבקים.
ובארועים נקודתיים (למשל, לא רוצה עכשיו להחליף בגדים), אני מרגישה שאני מצליחה "להשליט" את רצונותיי - עושה מה שמתאים לי ולא חוששת להיות "כוחנית", ואם היא בוכה, היא נרגעת בדר"כ לאחר זמן קצר (וגם אם ארוך, אז אני לא מתרגשת מהבכי...) שאחריו ה"קונפליקט" נשאר מאחורינו.
בארועים לא נקודתיים זה יותר מסובך לי להשליט את רצונותיי.

אני באמת משתדלת אחרי הגן להיות פנויה מעיסוקים אחרים ולבלות איתה, אבל כמובן, קורה הרבה פעמים שאני צריכה חצי שעה לעצמי.
היא בדר"כ מנדנדת ולא מניחה לי ואני מסבירה בקצרה שאני צריכה לעשות משהו אחר ומשתדלת להתעלם. לאחר שאני מסיימת את עיסוקיי, אני חוזרת אליה.
בינתיים, לא ראיתי את זה מוביל לכך שהיא מרפה...

אולי אני עושה זאת לא נכון? או אולי הבעיה היא שאני פשוט מבלה איתה "יותר מידי" זמן?

את עושה נכון ואין כזה דבר "יותר מדי זמן" כשמדובר בזמן איכות. מה שחשוב הוא עד כמה קיים איזון בין הצרכים שלה לצרכים שלך ולי בכלל נשמע שאת פועלת לגמרי נכון, גם לענייננו זה וגם באופן כללי, ואת בעיקר צריכה את החיזוק שאת פועלת נכון כדי לא לאפשר ל"רעשים" לבלבל אותך.

ה"רעשים" הם כל אותם המקרים האלה שבהם את עדיין מרגישה קושי: הזמן הממושך עד שהיא נרדמת, האופן שבו היא מקשה עלייך להתפנות לעיסוקייך במשך היום, וכו'. הכל טבעי, אפילו צפוי, עניין של מינון כמובן.

כדי להקטין את רגעי הקונפליקט היא צריכה לקבל ממך את ההרגשה שאת אמנם קשובה לצרכיה ולבקשותיה, אבל את לחלוטין לא קשובה לדרישותיה. אל תתקשרי עם דרישות ככל שישנן כאלה.

תודה רבה על ההתייחסות!

לזכותה ייאמר שמה שכיניתי דרישות הן בראייתי יותר בקשות, שחוזרות על עצמן שוב ושוב כשהיא לא מקבלת אותן, ויכולות להיות מלוות גם בבכי. לדעתי, בכי של תסכול ולא מניפולציה.
לא ממש זכורים לי ביטויים של תוקפנות מצידה בהקשרים כאלה.
התוקפנות היחידה שהיא מפגינה לעיתים היא במקרים בהם שאני עושה משהו בניגוד לרצונה, כמו להלביש אותה או לקחת ממנה משהו שהיא רוצה, אז היא יכולה להגיב בהתנגדות גופנית או זריקה של חפץ כתוצאה מעצבים ולפעמים גם בהשתטחות היסטרית על הרצפה. וגם אז, בראייתי, זה ביטוי של תסכול ולא מניפולציה.

בכל מקרה, נראה לי שבגיל שלה ההבדל בין דרישה לבקשה הוא די דק - היא לא אומרת "בבקשה" והטון יכול להיות מאוד נחוש, אבל נראה לי שזו עדיין בקשה :-)

בכל מקרה, אם אני מבינה נכון, הרעיון הוא שכשמתאים לי אני קשובה לבקשותיה, וכשלא אז לא...
ואם כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה, היא בוכה, משתטחת על הרצפה, בועטת וכד', אני נותנת לה לפרוק את התסכול ולא נותנת לזה להשפיע עליי.

כן, את מתמודדת איתה נכון ותדעי לך שכל יום שעובר ובו את מצליחה להציב גבולות באופן הזה, בלי להיגרר למאבקי כוח (העובדה שהילדה בוכה לא מעידה על קיומו של מאבק) את בונה עוד נדבך במערכת יחסי האמון שלך עם בתך.

ועכשיו לניואנסים,
ההבדל בין "בקשה" ל- "דרישה" הוא יכולת האכיפה. בוס יכול לבוא בדרישות לעובדים שלו, והעובדים שלו, יכולים לבקש. הם יכולים לבקש שוב ושוב, אבל הבקשות החוזרות שלהם לא תהפוכנה לדרישות גם אם הן תופענה שוב ושוב, ושוב ושוב.

כשאת מתארת סיטואציה ל"עולם" את לפני כן מתארת אותה לעצמך, וכשאת כותבת שבתך "דורשת" ממך כך וכך דברים את חושפת (לכאורה) עמדה חלשה ומאוימת. "לכאורה" כי יכול להיות שזאת הרגישות שלי למילים, אבל כשאני חושב על עצמי למשל ועל הילדים שלי, אני יודע שמשפט כזה בחיים לא היה יכול לצאת לי מהפה ("היא דורשת שאני אשב לידה"). ולא במקרה.

הבנתי.
המון תודה :-)