היי מירית,
הנושא של השינה קשור לכל העניין הזה של ניהול סדר יום, ולפיכך, ככל שתהיו סמכותיים ביום, היא, הקטנה שלכם, תאמין לכם בלילה. למה? כי היא יודעת זה מכבר שאת מתכוונת למה שאת אומרת והיא סומכת עלייך שההחלטות שאת מקבלת טובות בשבילה.

הקושי החדש שלך להכניס אותה למיטה ניזון מכל מה שקורה ביום ולכן כשאת כותבת: "עכשיו עומד לפתחנו נושא חדש.." חשוב לי שתראי את הקשר ולא תראי בזה באמת "נושא חדש". זה נכון שהתפנית המשמעותית החלה באותו ערב שבו יצאת לבלות, אבל זה היה קורה בכל מקרה, והערב הזה.. פשוט בא לה בזמן.

את כותבת שלאחרונה היא בודקת גבולות ומתחצפת ואתם נעזרים ב"פינת החשיבה" - הדבר היחידי שמצליח לכם בינתיים. ובכן, זה באמת לא הפתרון וגם אם זה נראה לרגע כפתרון יעיל הרי שזה פתרון זמני.

את מוזמנת לתת פרטים על היום-יום שלכם ועל הבעיות שעולות ואתייחס עניינית, אבל באופן כללי תדעי שהכי נכון לשים את הגבולות בלי לכעוס ובלי לתת יותר מדי הסברים. הגבול אפקטיבי וברור כשהוא מגיח קצר ולעניין.

לעניין הזה שהיא זורקת דברים על הרצפה תראי את תשובתי לרינה ששאלה לפנייך תחת הנושא: "בן שנתיים שעושה דווקא".

עכשיו תראי,
אמנם הסברתי את זה כבר אבל זה חשוב,
אל תראי את הרגרסיה שלה בהירדמות כמשהו שקשור לאירוע מסוים (הערב שיצאת לבלות) או כהתפתחות שקשורה לכל דבר חיצוני שקרה. אם תראי את זה ככה את כל הזמן תאשימי את עצמך ואותה ו.. לא טוב לענייננו. הסיבה לרגרסיה היא הגיל שלה, הגיל של הפעוטות שהוא בדיוק גיל המעבר הזה שבין להיות תינוק ללהיות ילד, ואז מופיעים כל הפחדים של ההיפרדות שבאים, לא במפתיע, עם המוטיבציה לעצמאות.

ולכן, הדבר הנכון לדעתי הוא קודם כל לפעול נכון במשך היום, כן לשבת איתה בלילה ולתת לה את הביטחון שאת שם בשבילה, בשלב ראשון לאפשר לה את מי שנותן לה את הביטחון ואם זו את אז... את. בפורום פה תוכלי למצוא הרבה חומר כתוב על הדרך שבה אני ממליץ להורים לשבת ליד הילד שנרדם - שיטת "להיות ולא להיות" - תוכלי לכתוב במנוע החיפוש.

בהצלחה ו.. אני כאן לשאלות.

היי דני, תודה רבה על התשובה המפורטת. אני מבינה ואנסה להפנים את גישתך שלמעשה, מה שקורה הוא חלק מהתהליך ושהם לא באמת "סוטים מהדרך" בגלל דברים נקודתיים. אבדוק את מה שהצעת (שיטת ה"להיות ולא להיות"). הפחד שלי הוא שהיא תתרגל שוב שאני נמצאת שם לידה כשהיא נרדמת כי זה "אישיו" שהיה קיים מאז גיל חודשיים שלה ולמעשה ניסינו "להתיר" את הקשר הזה מאז שהייתה בת שנה וחצי בתהליך מאוד לא פשוט. יש לה תלות בי כשהיא נרדמת (אוהבת למולל את האצבעות שלי...) ואני תמיד חוששת שעל ידי זה ש"אתן לה את זה" זה יגרום לה להעמקת ה"התמכרות" הזאת ויזין את ההרגל הזה שוב. בתקופה שלא נתתי לזה יד (תרתי משמע) היא למדה להירדם לבד וזה היה מצויין לתקופה ארוכה. עכשיו מזה שבוע הפחדים הרימו ראש בעוצמה והיא גם מתעוררת בלילה לחפש אותי וזה הכי מדאיג אותי. אני מוכנה להשכיב אותה כשאני בחדר, אבל המחיר של ההתעוררות בלילה... זה ממש כבד עליי ומלחיץ אותי עד מאוד. אני שוב מתנצלת על האורך של ההודעה... האם בשיטה שהצעת יש פתרון לעניין הזה שהם מתעוררים בלילה ופתאום חסר להם האובייקט שעזר להם להירדם בתחילת הלילה?

מירית, גם את ואני מתעוררים המון פעמים בלילה, אבל אנחנו בכלל לא מודעים לכך שהתעוררנו. למה? כי יש לנו את הביטחון שהכל בסדר אז אנחנו ממשיכים לישון. המלכודת הגדולה סביב השינה של ילדים, בעיקר פעוטות, היא החשש של ההורים להקנות לילדים הרגלים לא נכונים ואז כאשר הילד מתעורר ההורים נלחצים שיירדם. נלחצים ומלחיצים.

אם כל פעם שהילד מתעורר ההורים היו מאפשרים לו את מה שהוא כל כך רוצה וזקוק לו הרי שהילד היה נרדם ואז, אחרי מספר פעמים שהדבר קורה, ההתעוררויות הקטנות האלה של הילד לא מעירות אותו באמת, והוא ממשיך לישון. למה? כי לא עשינו את הקישור בין התעוררות בלילה לבין חוויה לא נעימה. להיפך, יצרנו קישור שלפיו:
אני מתעורר = אני רגוע

וכך, עם הזמן, אני מפסיק להתעורר.

את כותבת:
"יש לה תלות בי כשהיא נרדמת (אוהבת למולל את האצבעות שלי...) ואני תמיד חוששת שעל ידי זה ש"אתן לה את זה" זה יגרום לה להעמקת ה"התמכרות" הזאת ויזין את ההרגל הזה שוב"

עכשיו תמחקי את המילה "תלות" ושימי במקומה את המילה "צורך" ותראי כמה המשפט שכתבת הופך חסר היגיון.

היי דני, קראתי את תגובתך ולקחתי לי כמה ימים להפנים. אני חושבת שזה מאוד עניין של תפישה (כמו כל דבר בחיים אני מניחה...). אין ספק שיש לה צרכים אבל השאלה שלי שמטרידה אותי מאוד היא האם אני יכולה ומסוגלת (אמורה?) לספק את הכל (כל הצרכים האלו) או שעקב מחירים מסויימים שזה גובה ממני כאדם אעדיף לנקוט בדרך ביניים כלשהיא, אשר תתאים לשני הצדדים, מעין פשרה בריאה פחות או יותר. האם זה בכלל אפשרי בעינייך במקרה הזה? כי אני עדיין חושבת שהיא יכולה לשנות הרגלי שינה. עובדה שכשהייתה בת שנה ורבע עשינו "מבצע" ובאופן הדרגתי מאוד הרגלתי אותה להרדם לבד בחדר (בליווי מקצועי של יועצת שינה), זה היה תהליך איטי ללא בכי וללא קשיים גדולים מצדה ובסוף תהליך של חודש-חודשיים היא הלכה התרגלה להירדמות עצמאית ללא נוכחות בחדר בכלל! וכך היה למשך כמעט שנה. אחר כך שוב הנושא (הצורך) התעורר והיום אנחנו ב"נקודת רתיחה" שבה לא מספיקה הנוכחות בחדר כשהיא נרדמת אלא שהיא צריכה שוב למולל את האצבעות שלי, ומוכנה לקבל אך ורק אותי. אשמח לשמוע את דעתך. תודה רבה שוב

מירית,
צורך הוא צורך ולכן אי אפשר לספק חלק ממנו, או שאנחנו עושים את זה או שאנחנו לא עושים את זה. אם אני רעב אני רוצה לאכול ואם תתני לי ביס מהסנדוויץ' ולא את כל הסנדוויץ' אני מעדיף שלא תתני לי כלום. כרגע את חוששת מהתובענות הכרוכה בכניסה לשינה של בתך ולכן את משתוקקת למצוא אלטרנטיבה נוחה יותר, מעין קיצורי דרך. מתי תפסיקי לחפש קיצורי דרך? ברגע שתתחילי "לעבוד" ותראי שה"עבודה" לא קשה כמו שאת חושבת, ברגע שתראי תוצאות.

אבל.. (מעגל שכזה), כדי שזה יקרה את צריכה להגיע ל"משימה" שלמה עם עצמך, עם אמונה שלמה שאת עושה את הדבר הנכון, עם היכולת ללוות אותה בכניסה לשינה וליהנות מזה. תני לה נשיקת לילה טוב, תחבקי אותה ותנשקי אותה קצת תוך שהיא שוכבת, תני לה לשחק לך באצבעות, שבי לידה ככה ותתקשרי לחברה.

מדי פעם, תוך כדי שאת משוחחת בטלפון, קומי ותסתובבי בחדר, בלי להסתכל עליה. אם היא מבקשת אותך תחזרי אליה (בלי להגיד לה משהו... את מרוכזת בשיחה). אם היא לא מבקשת אותך אבל עדיין לא רדומה תחזרי אליה בכל זאת (כדי לתת לה את ההרגשה שאת שם בכל מקרה). ושוב.. קומי להסתובב קצת, אפילו תצאי מהחדר, ותחזרי. ותצאי ותחזרי. גם אם היא לא קוראת לך.

מוזמנת לעדכן..

דני,
אני עושה זאת כבר תקופה, יושבת ליד המיטה עם ספר והיד שלי לרשותה. אין לי בעיה עם זה, עושה זאת באהבה. אפילו מנמנת לצדה כשעייפה מדי להשאר ערה ומתעוררת אחרי שהיא כבר נרדמה בכיף לידי. הבעיה מתחילה בלילות הטרופים, שאז היא מתעוררת וצועקת על זה שהיד שלי לא אצלה, ואני באה לתת לה יד ואז היא כבר בסטרס מזה שלא הייתי שם קודם (היא קמה בבכי ולוקח לי 30 שניות לבוא, בכל זאת) והיא יכולה לטפס לי על הראש שעתיים בכיף. והיא מוכנה שרק אני אבוא לשבת איתה, לא אבא שלה חלילה, וגם לא שאבא ילביש אותה בבוקר... אני מרגישה שזה כמו בית קלפים שמתמוטט בקפידה בעקבות ה"ויתור" הזה. וזה החלק הבעייתי ביותר בכל הסיפור. ואגב, מה יהיה כשנרצה שוב לצאת לבילוי באיזה ערב? הילדה בת שנתיים וחצי ואני חושבת שלגיטימי שסבתא תבוא לשמור מדי פעם ואנחנו נצא לבילוי. איך נוכל לעשות זאת במצב הנוכחי? התשובה היא כנראה שלא נוכל, וזה מוביל לתסכול גדול. שלא לדבר על להעביר פעם לילה מחוץ לבית... מה שכמובן לא קרה עדיין.

הבנתי.

- איך היחסים באופן כללי עם האבא?
- למה את מתכוונת כשאת כותבת שהיא צועקת על כך שהיא מוצאת שהיד שלך לא אצלה? היא צועקת עלייך? היא כועסת עלייך?
- דווקא לאור מה שאת מתארת עדיף שתנסי את רעיון "שיחת הטלפון" כפי שתיארתי לך ולא את הספר שאת קוראת.

האבא מעריץ, הוא רואה אותה בערך שעה ביום. היא נהנית מתשומת הלב שלו וגם קצת מסובבת אותו על האצבע. לגביי הלילות, היא מתעוררת ובוכה שאני לא לידה עם היד שלי בהיכון, זה בכי מחאה ואולי גם בכי של חוסר. לא בהכרח כעס. אני חוששת שאם אנסה לדבר לידה בטלפון זה תתקשה להרדם.... אתמול בלילה נכנסתי ויצאתי מהחדר כמחאה על כך שהיא מאוד התפרעה (רצתה רק לקפוץ על המיטה וממנה החוצה) והיא נרדמה בלעדיי...

מירית,
מצוין שהיא נרדמה בלעדייך. ומצוין שהיא תדע שאת מוכנה להיות איתה אבל בתנאים מסוימים. אני מבין שאת רעיון הטלפון עדיין לא ניסית ולדעתי כדאי לך לנסות. כאמור, אני מאמין בשיטת ה"להיות ולא להיות" וזה "עובד" הכי טוב כאשר ההורה מעסיק את עצמו במשהו ש.. מפעיל אותו באיזושהי צורה (להבדיל מקריאה של ספר שאז הפעולה היא פנימית ו"בלתי נראית"). זה יכול להיות שיחת טלפון, כתיבה במחשב נייד, סידור בגדים בארון. כל דבר שנותן תחושה ש... אני פה, לעניינים שלי, ומאחר ואני פה לעניינים שלי הרי שזו בחירה שלי להיות פה ולכן אני לא עושה סימנים של מי שרוצה לעוף כבר מהחדר.

את כותבת שבלילות היא מתעוררת ובוכה כאשר ידך לא מיידית מושטת אליה. דווקא פה אני מציע לך לא למהר לרצות אותה, תני לה את היד ברגע שאת מגיעה אליה ותבקשי ממנה (באסרטיביות) להירגע.

היי דני,
אוקיי, הבנתי את כוונתך, אני אנסה את הרעיון שלך (אלך על הכיוון של הלפטופ...). לגביי הלילות, לשמחתי שהיא לא התעוררה כבר כמה ימים, יכול להיות שמשהו בתוכה קצת יותר רגוע... עד הגל הבא...
תודה רבה על כל הייעוץ והתמיכה, עזרת לי!

.. בשמחה!