היי יעל,
חזרתי וקראתי גם את ההתכתבות הקודמת וברור שאתם מתמודדים עם ילד בעל טמפרמנט מאתגר. נכון שבמצב כזה ההתמודדות עשויה להיות מאוד לא פשוטה, אבל היא הופכת בלתי נסבלת כאשר לטמפרמנט החסר מנוחה של הילד נוספות גם התנהגויות מקשות שהן תוצאה של פריצת גבולות.

תראי יעל... מה זה "לא נעים לי"? הייתי אומר אפילו שהתגובה המילולית הרופסת הזאת להצקות שלו היא שנותנת לו את הדלק להמשיך ולהציק לך. הרי אם זה היה נעים לך הוא לא היה עושה את מה שהוא עושה.

אז קודם כל את הדיבורים מעתה תחליפי במעשים ולענייננו זה, במקום להגיד לו "זה לא נעים לי" תגרמי לכך שלו זה לא יהיה נעים. ברגע שהוא ניגש להרביץ לך את מתיישבת ומחבקת אותו מאחור, חיבוק כזה שלא מאפשר לו להרביץ עם הידיים. הוא יתנגד, יבכה, יצרח. תגידי לו באסרטיביות: "אני ממתינה שתירגע". אל תפחדי מהעימות הזה ואל תשחררי אותו עד שהוא לא נרגע. תני לו את ההרגשה שמצידך את יכולה להישאר ככה עד מחר. כאשר הוא יפסיק להתנגד תשחררי אותו לדרכו ותצפי לפרובוקציה אחת או שתיים כמו טריקת דלת, אל תתייחסי. זאת הדרך שלו "לרדת מהעץ" וכל זמן שהוא מגיב באופן הזה ולא חוזר לאלימות, תאפשרי לו.

כשאת כותבת שההתנהגויות הללו מוציאות צדדים שאת מפחדת להתעמת איתם את צריכה פשוט להכיר את "מה שעובד" וככה לקבל את הביטחון שאת היא זו שמנהלת את סדר היום בבית: את זו שמחליטה שעכשיו מצחצחים שיניים ועכשיו מתלבשים ולא משנה לך אם הוא אוהב או לא אוהב את זה.

אם את מורידה לו את הבגדים בניגוד לרצונו והוא מתנגד את עושה נכון, אבל אם את כועסת עליו תוך כדי ונוזפת בו אז מכך תמנעי. זה בדיוק מה שמושך את הקונפליקט וזה בדיוק מה שגורם לך לכתוב על הרגעים המקסימים שנבלעים לך.

אם הוא לא מוכן לצחצח שיניים אז הוא גם לא יוצא מחדר האמבטיה, כפי שאנחנו מתלבשים לפני שאנחנו יוצאים מהבית אנחנו מצחצחים שיניים לפני שאנחנו נכנסים למיטה. חוק!

אני מבין שהוא יכול להתנגד ולעשות כל מיני פרובוקציות, אבל ככל שהוא יראה אותך נחושה הוא יפחית בהתנגדות. לפני הכל לך זה צריך להיות ברור:

לך צריך להיות ברור שלבלגן הזה את לא מוכנה, שאת לא רוצה ולא מוכנה ולא חושבת שזה מגיע לך לעבוד כל כך קשה, ולא מגיע לך לא לקבל את שיתוף הפעולה של ילדייך, ולכן את שמה את כל הנחישות שלך באכיפת הסמכות בבית.

המצב הנכון מבחינתך הוא להגיע לאתגרים האלה מול הילד שלך כאשר את מלאת ביטחון שמה שאת רוצה שיקרה הוא שיקרה. אין לך בכלל ספק בכך. באופן טבעי זה יביא אותך למקום של פחות דיבורים ויותר מעשים.

בהתכתבות הקודמת שלנו כתבת שאין לכם טלוויזיה בבית. מה הסיבה?

היי דני. ראשית תשובתך מאוד פיקסה אותי וחידדה לי מה עליי לעשות. כמובן הושבתי את בנזוגי שיקרא גם ואני מאוד מקווה שניישר קו במעשינו. אבל יש אבל. רציתי לציין שכשראיתי את הפוסט שלך בפייסבוק בנוגע לשאלתי הרגשתי שהתגובה מתלהמת מדיי ״אין מצב שהמשפט התבוסתני/המזויף/האעלק חינוכי הזה יכול לעזור לכם במשהו מול הילדים שלכם״. אני ממש לא מרגישה תבוסתנית וכלל לא מזויפת ואני ממש לא עאלק מנסה לחנך את הילד שלי. אני מגששת באפילה וטוב שיש אנשים כמוך עם תשובות פרקטיות.
בנוגע לטלוויזיה: זה התחיל כי בתור זוג מצאנו שהיא מנוונת לנו את הזוגיות ובתור הורים ממש לא בא לנו לחשוף את הילדים לכל מיני תכנים שאין לנו שליטה עליהם. אסף כן צופה במחשב בימי שישי שבת ובסדרות ספציפיות.

מובן לי ואם כך אז רק להבהיר: תשובותיי כאן בפורום מתייחסות תמיד למקרה הייחודי שהורים מתארים לי והם רלוונטיים להם ורק להם. במקרה הזה - לך. הסטטוסים בפייסבוק לעומת זאת נועדו להצביע על ה"תופעה" וה"תופעה" תמיד רחבה מהמקרה הפרטי והייחודי.

"זה לא נעים לי" היא התופעה, היא סמל הבלבול, זו יכולה להיות סתם תגובה מילולית רופסת (כפי שכתבתי לך כאן) וזו יכולה גם להיות סתם אמירה חסרת משמעות. אלא שבהקשר הרחב וברמת התופעה (העובדה שהיום יש כל כך הרבה הורים שלא נעים להם) לאמירה הזאת יש בית יוצר, יש אמא ואבא, ולא מעט תומכים נלהבים (אנשי מקצוע) שרואים באמירה הזו חלק מגישה חינוכית. ברור ש"בשטח" האמירה הזאת אף פעם לא הולמת את הסיטואציה ולכן המילים "תבוסתני/מזויף/אעלק חינוכי".