היי רבקה,
קודם כל ובאופן כללי, אל תקשרי בין אירועים רק בגלל שהם מופיעים האחד אחרי השני. למשל כאשר את כותבת:

"כנראה טעיתי כשאמרתי את המילה "גנב", כי הוא התחיל באמת לגנוב גם בכיתה"

ואני באמת לא חושב שמשהו בהתנהגות שלו היה משתנה אם היית נמנעת מהמילה "גנב", אע"פ שאני מסכים שמוטב להימנע מלתייג את הילד כ"משהו" מסוים כי אז הוא פשוט נכנס לתפקיד.

את כותבת שיש לבן שלך לב טוב ואת דואגת לומר לו את זה. וזה מצוין, זה מצוין שאת מראה לו שאת רואה את נקודות החוזק שלו.גם בין השורות ניכר שיש ביניכם קשר טוב וזה הכי חשוב. למשל כאשר את כותבת שהוא משתף אותך בקושי שלו לעמוד בפיתוי. זה מצוין שהוא משתף אותך, לא מובן מאליו בכלל, וזה עוד מרכיב חשוב במערכת היחסים שחשוב להדגיש אותו. לכן גם פה הייתי ממליץ לך לנצל את ההזדמנות ולחזק אותו:

"קודם כל אני שמחה שאתה אומר לי את האמת. זה יותר חשוב לי מהכל"

טוב יהיה גם אם את תשתפי אותו, תספרי לו את על מצבים דומים שחווית, איך התגברת עליהם, איך אנחנו מרגישים אחר כך בין אם בחרנו כך או כך. כלומר, לפתוח את זה לשיתוף ולשיחה בלי להיגרר לשיפוט ולביקורת.

במקביל חייב להיות פה גבול ברור של מה מותר ומה אסור וש"לקחת בסתר" זה אסור. והגבול, אף פעם לא יהיה ברור על ידי מילים והסברים אלא רק על ידי מעשים:

אם הוא גנב מילד אחר בכיתה גשו יחד לביתו של הילד הזה בשעות הערב כדי להחזיר את ה"דבר" וכדי להתנצל. מי מתנצל? פה אולי אפתיע אותך אבל אני ממש ממליץ לך לתת לו את האפשרות לבחור אם לעשות את זה בכוחות עצמו או באמצעותך. תשאלי אותו:

"יהיה לך נוח יותר אם אני אתנצל בשמך?"

כאן יהיה לו קל יותר לעמוד באתגר, לא להתנגד מעצם המעמד המביך, לראות אותך איתו ולא נגדו, להבין שלא מדובר בעונש אלא ב"תוצאה הגיונית" למעשיו. טוב גם אם הוא יראה אותך קצת נבוכה בעצמך ו.. שזה לא בא לך בקלות.

לעניין המכולת: דברי עם בעל המכולת שלא יאפשר לבן שלך לרשום אצלו ובזה תפתרי את עניין המכולת. לעניין הכסף שבמגירה: שלא יהיה כסף במגירה. אם הפרצה קוראת לגנב אז.. סוגרים את הפרצה.

מעבר לכך, איך את רואה אותו מבחינה חברתית? מבחינת תחושת ערך ודימוי עצמי? למה, בעצם, הוא לקח כסף מילד אחד כדי לחלק חטיפים לילדים בכיתה?

אגב - "הילד שלי? גונב?" - מאמר שכתבתי ומופיע כאן בבמת הפורום, מומלץ לענייננו. שבוע טוב ואשמח להתעדכן..

תודה רבה על תשובתך המורחבת, היא חיזקה אותי מאוד וריגשה אותי. לעניין מקרה הגנבה בכיתה, המורה עשה בירור והתקשר אלי, (המורה דיווח לי שכבר היו מקרי גניבה בכיתה ע"י תלמיד אחר שלאחרונה בני התקרב אליו ועל-כן לפי דעתו הוא עשה את המעשה.) ברגע שהוא הבין שבני הגנב, הוא לקח אותו לשיחה והסביר לו את חומרתו ויעץ לבני להתרחק מאותו ילד. בנוסף הוא סיכם איתו שיביא את הכסף ביום למחרת אליו. וכך היה, בני החזיר למורה את הכסף, כלומר לא היה שום עימות עם הילד שממנו נגנב הכסף, כנראה גם לא נאמר לו שיודעים מי גנב, אך הוחזר לו הכסף ע"י המורה. כך המורה בחר לנהל את המקרה.

בבית חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאלתי מה בדיוק קרה. הוא סיפר שראה את הארנק על הרצפה וראה שם כסף והוא לקח את הכסף, למרות שהיה עליו לשאול של מי הארנק. שוב חיבקתי אותו ואמרתי לו ששמתי לב שמאז שהוא נתן לי את כל הכסף בשביל האייפוד, אין לו כסף וקשה לו לעמוד בפיתויים של חטיפים וקרטיבים ועל-כן הוא מחפש דרכים לא טובות להשיג כסף. הסברתי לו שאני לוקחת את האייפוד ממנו, עכשיו הוא שלי, ואני מחזירה לו את כל הכסף שהוא נתן לי תמורתו. את ה-40 ₪ מתוכם עליו להחזיר למורה והנותר יהיה לרשותו לבזבוזים. . אמרתי לו, היות ואתה רוצה בכל זאת את האייפוד אני אתן לך אותו כשאראה שיש לך שינוי בהתנהגות. שאתה מבקש רשות לפני שאתה לוקח דברים, שאתה מכין שיעורים ביוזמתך, ומבצע את המשימות שאני מבקשת ממך.

בנוסף כדי שתלמד לחסוך בכל סופ"ש אתן לך 5 ₪ כדמי כיס, בסופ"ש הבא אני אבדוק אם נשאר לך כסף אם נשאר לך 1 ₪ מדמי הכיס הקודמים תקבל ממני באותו סופ"ש 6 ₪ כלומר על כל שקל שתחסוך , תקבל ממני שקל תמורתו. חיבקתי אותו חזק, למרות שהוא בכה שאני לוקחת ממני את האייפוד, ואמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו, ושהוא ילד כל-כך טוב, שהטוב לב שלו צריך להוביל אותו, ובזכותו הוא יתבלט. יומיים למחרת היה סיום לימודים, והמורה התקשר להגיד לי כמה בני עזר לו לארגן את הכיתה לסוף השנה, ושזו הייתה עזרה רבה מאוד עבורו. סיפרתי לבני על השיחה וחיזקתי אותו, והראיתי לו עד כמה הוא איכפתי ועד כמה הוא מסור וכמה אחרים מעריכים אותו על יכולתו לעזור.

לגבי שאלתך על ביטחונו העצמי- לבני יש חוסר ביטחון ביכולותיו הלימודיות. יש לו שני אחים גדולים מחוננים שלומדים יום בשבוע בביה"ס למחוננים. בני לא מחונן, הוא לא יוצא ללימודים אלה ומבין שהוא פחות מהם. בנוסף הגדולים יורדים עליו בהזדמנויות שונות, כי במשחקי קופסה שהם משחקים איתו הוא תמיד מתחמן כדי לנצח, כנראה שכך הוא מבין שהוא יכול לגבור עליהם. בארוחות משפחתיות, אם מעירים לו הערה קטנה על משהו שהוא מספר הוא מיד נעלב ועוזב את השולחן. גם אם זו הערה שבאה כדבר חיובי, כאסוציאציה מהדבר שהוא סיפר הוא לא רואה את ההערה כדבר חיובי!
בכיתה יש לו חברים טובים והוא מתראה איתם, הוא ילד מאוד חברותי, יש לו גם ילדים שהוא לא מסתדר איתם, אך זה נראה לי טבעי.

ניסינו לחזק אותו בתחום שאין לאחיו וזה מוזיקה, הוא מנגן בגיטרה וזה עושה לו טוב. עדיין מול אחיו זה לא מספיק תורם. בנוסף השנה הוא מתלונן שקשה לו בלימודים. והמורים התלוננו שהוא לא מקשיב בשיעור ולא עושה את עבודת הכיתה. לדעתי, כי זה גיל שכבר צריך להשקיע ולחזור על הנלמד, כשאני רוצה לחזור איתו על הנלמד בכיתה הוא מסרב ואמר שהוא כבר יודע. אך בעקבותיו חוסר הצלחה במבחנים האחרונים, לאחר שהוא טען אני כבר יודע, הוא התחיל להבין שבכל זאת הוא צריך ללמוד לפני מבחן. אך קשה לו ליישם את זה. גם כאן הכנתי לו טבלה לחופש שבו כל יום הוא עושה דפי עבודה שאני מכינה לו, כדי להרגיל אותו ללמידה גם בחופש. כל יום שהוא יתיישב לעשות את המשימה ללא שאני אזכיר לו הוא יקבל צ'ופר. התלונות של המורים התחילו רק השנה!!

השאלה היא איזה טווח של זמן אני צריכה כדי לראות את השינוי בהתנהגות שלו. האם עליי לחכות לתחילת הלימודים ולראות את התנהגותו בכיתה? אם כן לכמה זמן? אם אכן הוא יצליח ושוב יחזור להתנהג לא יפה עלי לקחת ממנו שוב את האייפוד. האם עלי להשתמש במכשיר שהוא כ"כ רוצה ככלי לחיזוק חיובי כשמגיע לו? ולחיזוק שלילי כשיתלוננו שהוא לא מתנהג יפה בשיעורים?

בדיוק העניין, השאלות האחרונות ששאלת נוגעות בדיוק בנקודה שרציתי "לדבר" איתך עליה. תראי רבקה:

את יכולה כמובן להחרים ממנו את האייפוד כאשר הוא מתנהג שלא לרוחך, את יכולה לאפשר לו את האייפוד כאשר הוא עומד בציפיותייך, את יכולה תמיד לספק לו ולמנוע ממנו את כל הדברים שחשובים עבורו בהתאם להתנהגותו. לשיטה הזאת יש שם והיא נקראת "שליטה על ברז המשאבים". אני מאוד לא אוהב את הגישה הזאת לילדים, יש בה משהו אפקטיבי לזמן קצר, אבל החמצה נורא גדולה.

ראשית, היא מתעלמת מ"המנוע הפנימי" של הילד (מיד אסביר). שנית, הנתינה "בתנאי ש..." וההסכמה שלו כל הזמן לקבל "בתנאי ש..." נותנת לו דוגמה שלילית למערכת יחסים קרובה, נקייה, שיש בה הבעת אמון הדדית ו.. כבוד.

המנוע הפנימי של הילד הוא המניע להתנהגותו. הילדים שלנו נולדו עם פוטנציאל טוב וטהור שמושך אותם לכיוון של צמיחה, גדילה, שיתוף פעולה עמנו ההורים, רצון עז להסב לנו אושר, גאווה, שמחה, תחושה שיש על מי לסמוך. ברגע שהילד מזהה שההורים שלו מבחינים בפוטנציאל הטהור הגלום בו, הפוטנציאל הזה הופך לכוח מניע והוא המנוע הפנימי של הילד.

כאשר אנחנו לא מכירים במנוע הפנימי המשובח הזה אנחנו מציעים לילד את המנועים החיצוניים שלנו:

"אם תתנהג יפה תקבל מתנה"
"אם תחסוך שקל תקבל עוד שקל"
"אם תעשה את המשימה תקבל צ'ופר"

והילד, לאט-לאט מדומם את המנוע הפנימי המשוכלל ומחליף אותו במנועים החיצוניים שאנחנו ההורים מציעים לו. זה הרגע שבו נראה לנו כאילו הצלחנו כי אנחנו רואים תוצאות, אבל כאן בדיוק המלכודת:

כי ילד שמתנהג בהתאם לציפיות שלנו כתוצאה מ"המנועים החיצוניים" שלנו יהיה זקוק תמיד למנועים חיצוניים: פעם חיזוק, פעם עונש, תמיד ע"י הפעלה חיצונית.

איך תפעילי מחדש את המנוע הפנימי של הילד שלך?

ראשית אני מניח שזה לא יהיה לך קל אבל תוכלי לנסות ולדעתי די מהר להבחין בתוצאות. ככה:

תחליטי שבמשך כמה ימים את מנהלת איתו מערכת יחסים שאין בה תנאים בכלל ויש הרבה אמון. והרבה נתינה נטולת תנאים. למשל:

- "זה בסדר חיים שלי, אנחנו נלך (נניח לסבתא) גם אם תכין וגם אם לא תכין שיעורים, אבל חשוב לי שתדע שאם אתה צריך עזרה אני כאן"

- "איזה מקסים אתה שחסכת כסף לאייפוד. אני יודעת שזה חשוב לך. ועכשיו אני מציעה שתמשיך לחסוך את הכסף וליהנות ממנו לכל מיני דברים שאתה צריך. אבא ואני החלטנו לקנות לך את האייפוד במתנה"

- "אני יודעת שבפעמים קודמות לקחתי לך את האייפוד במצבים כאלה אבל שמתי לב שזה באמת מיותר, אני "רואה" שאתה מקשיב לי ואני סומכת עליך שמה שאתה יכול (נניח בלימודים) אתה עושה"

תראי רבקה, המסרים לעיל עושים כמה דברים:

- הם מנתקים את הקשר (המסוכן!) שבין התנהגות טובה לתגמול.
- הם מושכים את הילד כלפי מעלה.
- הם מעניקים לו תחושה של ערך.
- הם מפעילים מחדש את המנוע הפנימי של הילד ומשחררים אותך מלספק לו כל הזמן את המנועים החיצוניים שלך.

אם את מרגישה שקראת והבנת וממש התחברת להצעה שלי אז שווה לנסות. אם את מרגישה שהדברים לוקחים אותך למקום רחוק מדי מהמוכר ומהבטוח לך אז אולי כדאי להוסיף ולהעמיק לפני שיוצאים לדרך.

בהצלחה!

שלום! הבן שלי בגיל 12 בכיתה ו.המורה לקחה לו את הכדור והחביאה אותו בארון בגללי כמה פעמים העירה לו שהוא מאחר לשיעורים בגלל הכדור וגם הוא משחק בכדוק בכיתה וזה מסוכן.היון חופשי של המורה לקח מספריים הפתח את האגון בכוח וקלקל את המנעול של הארון .המורה סיפרה לי ואני הייתי בשוק ולא יודעת איך להתנהג עם הבעיה הזאת מבקשת ממך עזרה.תודה

היי רבקה,
והשאלה מה קורה בבית, איך מערכת היחסים שלו אתך או אתכם ההורים. אם הכל טוב אז הייתי מנצל את זה שהכל טוב ומשוחח אתו על העניינים בכיתה: מה קורה שם? למה הוא בוחר להתנהג כך וכך? ואם לא הכל טוב, כלומר שהעדויות של המורה אינן מפתיעות אותך (מוכר לך מהבית) הרי שהטיפול ב"בעיה" צריך להתמקד בבית. וכשבבית יהיה בסדר אז גם בבית הספר יהיה בסדר.