היי עינת,
קודם כל תודה על הדברים ואת תמיד מוזמנת.

הרבה הורים קוראים את שאלתך ומהנהנים עם הראש אודות הסיטואציה המוכרת, עד כדי כך מוכרת שמעטים הסבורים ש... יש פה בכלל משהו לעשות, שזה תלוי בכלל בנו, ההורים.

ברשותך בואי גם נרחיב את השאלה -
ילדים ככלל רוצים כל מיני דברים: הם רוצים שנקנה להם, הם רוצים לבוא איתנו, הם מבקשים ללכת לבריכה, לסרט, לחבר, הם מבקשים להישאר "עוד קצת". ואנחנו ההורים, כל הורה והגבולות/יכולות שלו, לעתים אנחנו נענים לבקשתם ולעתים לא.

הרבה אנו דנים בחלק של ה"לא", והשאלה לענייננו היא מה קורה כאשר אנו נענים לבקשתם של הילדים בעודם מקפידים להראות כמה שהם לא מרוצים. זו שאלה חשובה גם בגלל הרלוונטיות שלה וגם בגלל הנזק שנגרם כאשר אנחנו מקבלים בהכנעה את "מכת הגורל" הזאת:

ילדים זקוקים לחום, אהבה, שמחה, הומור, חיוניות, וכאשר אנחנו מגדלים ילדים שבוחרים לראות את השלילי יורדת לנו המוטיבציה להיות אותם הורים חיוניים, שמחים, מעניקים, גם אם לא נודה בכך.

עינת, אם הילד שלך עסוק ב"אין" ולא ב"יש" הוא צריך לדעת שיש לזה מחיר. בפעם הבאה שאתם מחליטים לקנות לו משהו תתחילו בסירוב. למה? כי אין לכם עניין לעשות לו רע ולתסכל אותו. הוא עשוי להתנגד בהתחלה אבל כאשר ימצא אותך נחושה הוא יחזור אלייך עם פתרונות:

"בסדר אמא... אני לא אבקש עוד משהו"

ואת, תסתכלי עליו בסקרנות ותשאלי אותו אם הוא בטוח בכך, תזכירי לו מה אתם מתכוונים לקנות, מה האפשרויות ואם הוא חושב שהדבר אכן יכול לשמח אותו. כי אם כן אז את ממש שמחה לשמוע, למרות שאת סקפטית אבל בהחלט מוכנה לנסות.

אחרי שקניתם לו ואתם חוזרים הביתה שמחים ומרוצים, תמצאי את הזמן שהוא קשוב ותנצלי את ההזדמנות לומר לו כמה דברים על ה"צד שלכם", על התגמול שלכם, ההורים:

"תשמע, כשאתה שמח גם אני שמחה. אני מוכנה ללכת איתך, לבחור יחד איתך, אפילו להוסיף כסף אם צריך, כיף לי ואני נהנית מזה בגלל שכיף לי לראות אותך שמח ומאושר"

לא נכון לאיים, להגיד דברים כמו:

"אתה כל הזמן מתלונן אז עכשיו לא תקבל"
"אם אתה ככה אז אני לא קונה לך בפעם הבאה כלום"

להיפך, ה"עבודה" החינוכית אפקטיבית כאשר היא נעשית בצד של הילד. לכן רוח הדברים היא כזו שנועדה לעזור לו: אתם עושים איתו הכנה מראש לפני שאתם קונים משהו כדי לחסוך לו את התסכולים בעקבות, וכו'. נניח הוא מבקש כמה שקלים למכונה בקניון, את מצידך צופה את ההמשך ולכן מבהירה לו (הכל בטון חיובי):

"אני מוכנה ל.. פעם אחת. תרצה?"

אם תראי שהוא "מבטיח ולא מקיים" אז תחדדי את המסר בפעם הבאה: די בפעם אחת שהוא יראה אותך מסרבת לו כדי לשנות את הגישה. גם כאן, הסירוב שלך לא מצטדק ולא "נקמני". לא מדובר בעונש:

"אני לא מוכנה להוציא כסף ולראות כמה שזה עושה לך רע"

את ממשיכה להיות איתו, להפגין אמפתיה ("גם לדעתי חבל ש..."), ונותנת לו להתמודד עם התסכול הרגעי. בערב, לפני שהוא נכנס לישון, תשוחחו ותבדקי איתו איך אפשר לעשות ככה שהוא ייהנה מהאפשרויות שמוצעות לו ולא יתאכזב כל הזמן. תני לו להגיע לתשובות לבד וברגע שזה יקרה הרי שהתקדמתם המון, ואתם מוכנים לפעם הבאה ולהתנסויות חדשות. בהצלחה..

ראשית, תודה על התגובה
אני חייבת לציין שזו לא בדיוק הבעיה שלי כי הוא יוצא עם המתנה מרוצה ואז כשהוא פותח אותה הוא אומר אני רוצה שתיקנו לי גם את זה כדי שיהיו לו חברים... ואם אומרים לו משהו כמו "לאט לאט" או שבפעם הבאה אז הוא מקבל זאת בהבנה - זה לא שנהיית סצנה מול זה, אבל הוא יכול לבוא ולהגיד: "נקנה רק את ה... וזהו ... זו המתנה האחרונה" יש תחושה שהוא במעין אובססיה להשיג את כל הדמויות... ולא מצליח להנות מהרגע, אני רוצה לגרום לו להבין שהוא צריך להיות הכי מרוצה ושמח ממה שהוא קיבל עכשיו ולא לחשוב כבר איך הוא משיג את הדמות הבאה...

יכול להיות שעל זה דיברת בתשובתך ואני לא לגמרי ירדתי לסוף דעתך.

כן עינת... כדי למנוע את ההחמצה של הרגע וליהנות ממה שהוא מקבל כרגע, כאן ועכשיו, עליו לקבל על עצמו אחריות. אז נכון שאנחנו זוכרים שהוא ילד בן חמש וכאופייני לילדים קטנים הם תמיד ירצו עוד ועוד. לא נכון לנו ולא לילד שלנו אם נעשה עניין איפה שאין באמת עניין. אלא ש -

אם את מדברת על דפוס אובססיבי או על התעסקות יתר במה שאין לו אז זה הזמן שלך להגיב בהתאם, כפי שכתבתי לך.

כשאת אומרת לו:

"אני מוכנה לקנות ______ אבל אני לא מוכנה לשמוע אחר כך שום דבר על ______"

את בעצם מונעת ממנו להיות עסוק במה שחסר לו ואת מונעת ממנו לחשוב על זה.

באנלוגיה לעולם המבוגרים. דמייני אדם שרואה כל הזמן רק את מחצית הכוס הריקה. אם תסבירי לו שמחר תמלאי אותה קצת, מחרתיים עוד קצת, ובעוד שבועיים עוד קצת, הוא כל הזמן יראה רק את החלק הריק. גם כאשר הכוס הזאת תהיה כמעט מלאה. לעומת זאת, אם תעלימי לו את הכוס ותחזירי לו אותה אחרי שהוא למד זה מכבר להסתדר בלעדיה, אז הוא יזכה לראשונה לראות את החצי המלא של הכוס.

ובחזרה לילד: כאשר את אומרת לו למשל "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב" אחרי שהוא מבקש שתקני לו משהו, את בעצם לוקחת ממנו את המובן מאליו. במצב הזה כל החלטה חדשה שלך תתקבל בברכה ותוכלי לראות אותו כפי שאת רוצה - "הכי מרוצה ושמח ממה שהוא קיבל עכשיו ולא לחשוב כבר איך הוא משיג את הדמות הבאה".

מעולה!
בדרך ליישם את ההמלצה - תודה!