חברות לא רצויה- האם לשחרר או לכוון

מיכל


בכיתה של בתי (כיתה ב) ילדה חזקה וחכמה המנהלת את ההתנהלות החברתית בכיתה, היא מחליטה מי ישחק ומי לא, מפעילה לחצים חברתיים על ובעלת השפעה רבה מאד על הבנות בכיתה. היא עורכת חרמות מדי פעם ובאופן כללי משליטה אוירה מתוחה בין בנות הכיתה. בכל זאת יש לה ״מגנט״ טבעי והיא מצליחה לסחוף אחריה ואליה. בתי מודעת לכך שהיא לא ״חברת אמת״ (ציטוט) ובכל זאת מחפשת את חברתה . אני מעדיפה להרחיק אותה בבחינת להבדיל טוב מרע, אני לא נוהגת לבחור עבורה חברויות ובכלל, אבל מרגישה שזה מקרה קיצוני שבו התערבותי מוצדקת. האם אני טועה בדרכי? אחרי תלונות חוזרות מצד ילדים והורים, היתה גם התערבות של המערכת, אך זה לא ממש השפיע על ההתנהלות החברתית. בתי עדיין רוצה בקרבתה מדי פעם ואני חוששת שאני מחליטה בשבילה שלא לצורך!? האם עלי לתת לה להיכוות את כוונותיה ולקבל לבד החלטות או להמשיך לכוון?

דני גיל

16-06-2014 13:18
היי מיכל,
אני מציע לראות את זה אחרת. אנחנו, הורים לילדים קטנים, שמטבע הדברים דואגים לילדינו ורוצים תמיד לשמור על עמדת השפעה, אנחנו בעצם מקבלים מתנה גדולה. אנחנו כל הזמן מקבלים מהילדים שלנו מידע יקר. במתנה. למה "מתנה"? כי נכון להיום הילדים מוכנים לשתף במידע שבחלוף מספר שנים הופך למידע "אישי" שהם מעדיפים לשמור לעצמם. לדוגמה, ילדה בת 7 לעומת נערה בת 17:

כשהילדה בת 7 היא מתמודדת עם עולם שרחוק להיות מושלם, אבל היא מדברת על זה. בגיל 17 העולם לא ישתנה אבל היא כן: היא תהיה עצמאית או תחשוב שהיא כזאת, ולכן המידע יהיה פחות נגיש לך.

המשמעות של זה?

כבר עכשיו, כשהילדה בת 7, לצייד אותה בכל מה שצריך כדי להתמודד מול סביבה מאתגרת. זה טוב לענייננו, גיל 7, וזה טוב במיוחד לעתיד שלה בגיל 17 או כל גיל אחר. לכן אני לא רואה את ה"חברה" הזאת כבעיה אלא כהזדמנות. זו ההזדמנות שלך להגיע לבת שלך, לשאול אותה שאלות, מתוך סקרנות, כי מסקרן אותך לדעת למה היא מתכוונת כשהיא אומרת על חברתה שהיא אינה חברת אמת. ואם כך - למה היא בוחרת בה כחברה? והאם היא לוקחת בחשבון כך וכך דברים? ואם כן אולי זו הזדמנות להתגאות בה ולחזק אותה על כך. אולי, למשל, תגלי שהבת שלך יודעת בדיוק מה היא עושה והיא בעצם "משתמשת" בחברתה: "לוקחת" ממנה את הטוב ולא מתרגשת מכל השאר.

גם לילדים וגם למבוגרים יש משיכה ל"כוח" ומכאן ה"מגנט" שציינת, אבל צריך לזכור שהמשיכה הזאת טבעית ולכן הבחירה להתקרב למקומות האלה היא בחירה לגיטימית. אנחנו, ההורים, טוב לדעתי אם נסתכל מהצד ונאיר על הבחירות של הילדים שלנו, נפתח להם ערוץ נוסף למחשבה, להתבוננות, באמצעות התעניינות ושאלות, הרבה חיוך והומור.
זה בדיוק ההבדל בין הורות "מעורבת" להורות "מתערבת". כאמא מעורבת את נותנת לילדה שלך תחושה שאת לחלוטין סומכת עליה, על האדם הטוב שהיא תגדל להיות בין אם תהיה חברה של זאת או של אחרת ובין אם תיחשף לתכנית טלוויזיה כזאת או אחרת, וכל זאת כאשר את שם כדי לוודא שהיא מתמודדת עם המציאות והשאלות הקשות. ולא בורחת מהן. כאמא מתערבת (טבעי שזה יקרה לנו) את מעוניינת בהפרדת כוחות ואולי גם עושה כמה דברים כדי לפעול לשם כך. לדעתי, זו החמצה של הזדמנות.

מיכל

04-07-2014 22:47
תודה. קראתי את התגובה שלך כבר לפני כמה ימים. מבינה את הגישה שאתה מציע ושואלת : אם היה ילד אלים באופן פיזי האם היה זה נכון להציע להתרחק ולקיים מגע מינמלי כדי להמנע מעימותים? מה הגבול? האם אנו כהורים לא אמורים להיות שם כדי לעזור לסווג את העולם, להבדיל בין טוב ורע? מיטיב ומרע?
אני לא חושבת שצריך להיות שם עם חבילה של צמר גפן, אבל מותר גם להגיד ״עד כאן״?! לא?

דני גיל

05-07-2014 14:08
להגיד "עד כאן" זו החובה שלנו כהורים ולא רק הזכות. אנחנו חייבים להיות שם נוכחים בעולמם של הילדים שלנו ולהגן עליהם מפני מה שהם לא רואים. אם זה בהושטת יד לשם חציית כביש או אם בהגנה מסביבה אלימה. כהורה מעורב אני לוקח אחריות על הילד. כהורה מתערב אני לוקח אחריות מ-הילד. ו... (הנה העניין) יש בהחלט מצבים שבהם נבקש, ובצדק, לקחת אחריות מהילד שלנו. ואכן להתערב. לעניינו זה, אלה המצבים שבהם אנחנו מתבוננים בילדים שלנו ומרגישים שהם מקבלים החלטות שלא מן הראוי שיקבלו אותן בעצמם בשל גילם הצעיר. כאשר החבר או החברה אלימים אני מצהיר, ופועל לשם כך, שהילדים המסוימים האלה לא ייכנסו אליי הביתה. ובכך אני מסייע לילד, כפי שכתבת, להבחין בין טוב לרע.
לשאלתך - מה הגבול - אז הנה הגבול. "אלימות" למשל היא סימן גבול מצוין. אבל פה נדרשת כמובן הכנות שלנו כהורים, השיפוט הנכון וה"נקי", ובעיקר ההבנה לכך שילד "אלים" הוא לא רק ילד אלים ויש בו גם צדדים יפים שאולי אנחנו לא רואים והילדים שלנו כן.
הכי חשוב שלא תרגישי כבולה בעקרונות, וכן תרגישי חופשי להגיד "עד כאן", ולהקשיב לאינטואיציות שלך. גם אם לרגע את טועה ב"אינטואיציות" מוטב לדעתי (לנו - דור ההורים הנוכחי) ליפול בטעויות שהן תוצאה של נוכחות הורית על פני טעויות שהן תוצאה של היעדר נוכחות (מתוך ההססנות הצפויה וחוסר הביטחון הטבעי שלנו כהורים).