היי הילה,
ספרתי לך ארבע פעמים את המילה אסרטיבי/ות :) ולמען האסרטיביות יהיה טוב לעשות כמה דברים:

1. להימנע מהשוואות בין האחים ומהגדרת ציפיות שנובעת מההשוואות הללו.

2. לא לקשר בין ההתנהגות של הבן לבין התכונה "אסרטיביות".

3. לראות את ההווה (הברור) ולא את העתיד (הנתון לפרשנויות).

4. לעודד אותו להשתתף אך ורק בחוגים ופעילויות שהוא אוהב ולהימנע מלבחור עבורו את אותם החוגים למען מטרה מסוימת (חיזוק הביטחון העצמי למשל). כלומר שאם הוא נהנה בחוג אומנויות לחימה אז מצוין אבל אם הוא שם כי לך זה חשוב (בגלל העניין הזה) אז חבל. זה בדיוק מה שלא טוב לענייננו.

5. את כותבת שבבית אתם משבחים אותו במקומות הראויים וכאן קחו לתשומת לבכם שהשבחים הללו עשויים לפעול גם הפוך, מתוך כך שהם מגדירים מאפיינים מסוימים אצלו כ"בעיה". בקיצור, תקפידו על המינון.

6. נכון. במריבות ביניהם טוב להימנע מלהיות שופטים/שוטרים/מגשרים. כמובן שאלימות פיזית נפריד בגופנו.

7. תשמרו על איזון: אל תאפשרו לו להיות קורבן לכל גחמותיה אבל מצד שני תנו לו מספיק לשמוע מכם את המשפט או את המסר: "סומכ/ת עליך! תתמודד!".

8. אל תבקשו ממנו להפסיק לדבר בבכיינות ובכלל תמנעו משימוש במילה הזו. במקום זה תבקשו ממנו, אפילו תדרשו, לדבר. יכול מאוד להיות (מוזמנים לנסות) שאם בזמן ה"בכי" הזה תתנו לו הוראה (אסרטיבית!) לעצור אז הוא אכן יפסיק. ואז יתחיל לדבר ולתקשר בצורה בוגרת. ממש ככה:

"עצור!" או "תעצור את זה!"
(אתם ממתינים שהוא מפסיק עם המנגינה הזאת)
"כן... עכשיו אני מקשיב/ה לך"

שלום דני ותודה על ההתיחסות.

אינני בטוחה שהבהרתי את עצמי כל כך טוב ואולי התנסחתי קודם היתה צורמת ולא לכך כיוונתי. פשוט אסרטיביות מתפרשת בעיני כאחד הביטויים של בטחון עצמי.
כאחת שהיתה ילדה שסבלה מבטחון עצמי ירוד ועדיין מתמודדת עם שאריות של הבעיה, יש לי רגישות לנושא, להתמודדות ללא תמיכה ממשית ולבעיות משנה שונות שהוא עלול לגרום.

בהמשך אתייחס לפי הסעיפים שציינת:
1. להמנע מהשוואות מחשבתיות באופן מוחלט אני לא חושבת שאני יכולה. מי שיכול באופן מוחלט, שאפו.
מה שאני מבינה ממך זה שיש לקבל כל אחד כפי שהוא וזה ברור לי. יחד עם זאת, אני תוהה היכן ואם בכלל עובר קו הגבול בו כן כדאי לנקוט פעולה שמטרתה להוביל לשינוי לטובת הילד?
אם יש לי ציפיות הן לא חלילא כראיית מישהו כ"מקולקל" אלא להפך: מתוך אמונה במסוגלות ליותר ובמילים אחרות אני חוששת לפספס משהו מועיל שיכולתי לעשות.

2. לא הבנתי.
אם לדוגמא אחד גורם לשני להתאמץ ולעבוד קשה בשביל לקבל ממנו משהו "במתנה" ולמחרת לוקח את אותו משהו ממנו. התגובה של זה שלקחו לו היא רק יללה ומבט עצוב בלי שום התנגדות ממשית, אפילו במחאה מילולית, איך היית קורה לזה.

3. האם הבנתי אותך נכון - לא להריץ סרטים בראש על מה יהיה בעתיד ולחשוב מה שיהיה יהיה?

4. בניגוד לרושם הראשוני שאולי יצרתי אצלך, לא הייתי חולמת לרשום את בני לחוג בו הוא הייה סובל. הילד ביקש את החוג הספציפי הזה ואף נהנה ממנו כמקור גאווה לא קטן.
יחד עם זאת, אנו כהורים יודעים שחוגים מהסוג הזה תורמים בד"כ כלל לפיתוח ביטחון עצמי ומכאן נבעו ציפייתנו לרווח משני. כנראה שמדובר על תהליך ארוך יותר..

5. אני זקוקה להבהרה לגבי סעיף זה:
שתי דוגמאות לתשבחות: א. הילד מאוד מוכשר בתחומים כגון בנייה ותכנון והוא מקבל עידוד מאיתנו.
ב. בסוף שנת הלימודים בחוג היתה שמחה גדולה והשבחים מצדנו כוונו בעיקר לדרך , למסוגלות לעמוד בדרישות הפיזיות ולהתמדה מרצון בכל מזג אויר וכו'.

7. תודה על הטיפ'.

8. בד"כ אני אמרת משהו כמו " תדבר רגיל אחרת אני לא מבינה". קשה להמנע לגמרי מהזכרת הבכי כי הרבה פעמים קורה שאם אני לא אומרת בפרוש "תפסיק לבכות ותדבר ברור" הוא פשוט חוזר שוב ושוב על דבריו באותה נימה של בכי שאף מתעצם מתסכול על אי ההענות לבקשתו.

לצערי אין לי תמיד את הכוחות / סבלנות לכך (בעיקר ששני הילדים צורחים ביחד וכל אחד רוצה משהו באותו הרגע) ולעתים אני פשוט מקצרת הליכים ומגיבה כאילו ששמעתי דיבור רגיל ועוברת למטלה הבאה.

אשמח להתיחסותך גם לנושא הבחירה תמיד לשחק בתפקיד התינוק / גור.

1. הניסוח שלך בסדר גמור ובטח לא צורם אבל בלי ספק ניכר בו המקום האישי והרגיש ממנו את כותבת ומפרשת את הדברים. או כפי שאת כותבת: "כאחת שהיתה ילדה שסבלה מבטחון עצמי ירוד ועדיין מתמודדת עם שאריות של הבעיה, יש לי רגישות לנושא, להתמודדות ללא תמיכה ממשית ולבעיות משנה שונות שהוא עלול לגרום". המקום הזה הוא לא מקום טוב לפעול ממנו ולכן לנו ההורים מומלץ לעשות את ההפרדה בין מי שאנחנו לבין מי הילדים שלנו כי אחרת אנחנו שמים המון לחץ שגורם לנבואה שמגשימה את עצמה. ההפרדה הזו אפשרית והיא תוצאה של בחירה. כמוה גם הבחירה להימנע מהשוואות (מחשבתיות) בין הילדים. ודאי שהיא אפשרית אבל היא אפשרית לא מתוך מאמץ אלא מתוך ראיית הילד (כל ילד) כמי שיש לו את הכוחות הייחודיים לו.

2. לא לקשר בין ההתנהגות של הבן לבין התכונה "אסרטיביות" משום שהתכונה (כל תכונה) היא מעין נתון (קבוע) בעוד הגדילה של הילד דינאמית ומשתנה. הדוגמה שנתת טובה לענייננו: אם היא לקחה לו היום את מה שהיא נתנה לו אתמול הרי שהיא לקחה לו משהו ששייך לו. ובמצב כזה את יותר ממוזמנת להבהיר לה את זה ולא לאפשר לה לקחת דברים שלא שייכים לה. הטיפול במקרה הזה צריך להיות בה ולא בו. והדוגמה האישית שלך במקרה הזה עשויה להיות משמעותית ומעצימה עבורו. והנה לנו דוגמה (אמנם שטחית) לכך שהביטחון העצמי מתפתח ולא נתון.

3. הכוונה לא לפעול ממקום של חרדה כי המקום הזה יוצר כאמור את הנבואה שמגשימה את עצמה.

4. לא חשבתי לרגע שאת רושמת אותו לחוג שהוא סובל בו אבל לא הייתי "בונה" על חוג כזה או אחר כגורם שיגביר את ביטחונו העצמי, ויש אפילו כמה חוגים שהייתי נזהר איתם.

5. http://www.superdaddy.info/articles-7

8. כוונתי הייתה להימנע מהשימוש מהמילה "בכיינות". ילד לא מתבכיין אלא בוכה (גם כשהוא "מתבכיין") ואני רוצה שהוא ידע שכך אני רואה את זה. דווקא פה אני ממש מציע לך לעמוד מולו אסרטיבית ולדרוש ממנו להפסיק לבכות: "תפסיק עם זה!" - הוראה ברורה, דורשת ומחייבת, וחסרת כל המשך מילולי. כלומר שעד שהוא לא מפסיק לבכות את לא עוברת הלאה ולא אומרת לו "עכשיו אני מקשיבה.." וכו'.