נורית יקרה, כמה הרבה סיפרת לי במעט שכתבת, מספיק לקרוא את שתי השורות הראשונות בהן לכאורה לא תיארת כל בעיה, כדי להבין את הסימפטום הכל-כך סימבולי שמופיע מיד אחר כך. למה נורית "נתינה אין סופית"? מה רע בנתינה שמסתיימת איפשהו? האם עובדת היותך גרושה משפיעה על האופן שבו את תופסת את הבן שלך ברמת הזהות? כי את כותבת שהבן שלך הוא "בן יחיד להורים גרושים" ויש לי יותר מהרגשה שהנתון הזה חשוב בעינייך באופן כזה שלא במקרה בחרת לחשוף אותו מיד בתחילת השאלה, מיד לאחר שציינת את גילו של בנך.

לא אשאיר אותך בלי תשובה ברורה אבל אני רוצה לפני כן להמשיך להתעכב על כמה שאלות שחשוב לי לקבל ממך תשובה על כל אחת מהן:
הוא בן ארבע וחצי ועדיין ישן איתך במיטה. זה נוח לך? בהנחה שלא אז למה זה קורה?
מילא כשהוא נרדם אבל למה בנוכחות אנשים? איך את מנסה למנוע את זה אם בכלל?
איך כשלו ניסיונות הגמילה מהציצי ומהמוצץ? מה עשית כדי לגמול ומה לא עבד שם?

דני שלום,
תודה על תגובתך המהירה.
לשאלתך הראשונה - ברור שזה לא נוח לי. ניסיתי מספר פעמים להעביר אותו למיטתו ולהסביר לו שילדים ישנים במיטתם ולא במיטת ההורים. בנוסף, הסברתי לו שלא נוח לי שהוא ישן איתי. חשוב לציין שאצל אביו הוא ישן במיטתו. לשאלתך למה זה קורה - אני מוותרת לו. בכנות, הבכי שלו שובר אותי בכל פעם מחדש. אני יודעת שאני גורמת לו נזק כשאני מוותרת ונשברת מתוך רצון להעניק לו תחושת בטחון.
למה בנוכחות אנשים - זה לא בשליטתו, ככה אני רואה את זה, רק כשהוא עייף הוא מבקש את הציצי. אני מנסה למנוע את זה תוך כדי שאני מסבירה לו שזה לא נעים לי, כואב לי מאוד, כשאנשים מסתכלים על זה לא יפה, שהוא ילד גדול ואני מצפה ממנו שלא יתנהג כך וכדו'... יש פעמים שאני מאוד כועסת ומבקשת שיפסיק. התגובה שלו לכעס שלי - מפנה אלי את הגב עם פרצוף כועס מאוד ומתחיל לבכות.
נסיונות הגמילה מהמוצץ - אני חייבת לציין בפניך שהוא מאוד מתבייש כשרואים אותו עם מוצץ, הוא מיד מסתיר את המוצץ. כשהוא רואה את חבריו (מעטים מאוד) עם מוצץ, הוא מרגיש בטחון ומבקש גם. אפרט את ניסיונותיי ודרכי הגמילה - הסברתי לו שהוא כבר ילד גדול ואינו תינוק ושהמוצץ גורם לנזקים בשיניים, שהמוצץ גורם לריח לא נעים בפה, הוא מקשיב לדבריי ושואל שאלות. כשמגיעים לשעת השינה הוא מבקש שוב את המוצץ. ניסיון נוסף, יש לו חבר מאוד טוב שעד לא מזמן השתמש במוצץ ונגמל, ספרתי לו איך הוא נגמל ואיזו מתנה גדולה הוא קיבל מהוריו בשל היותו ילד אמיץ ובוגר ושזה כיף לא להזדקק למוצץ יותר. אני בטוחה שעצם זה שהוא מתבייש במוצץ הוא מודע לכך שהוא כבר ילד גדול וזה לא רגיל.

אשמח לקבל את עזרתך והמלצתך,
תודה,
נורית

הי נורית,
התחלנו בכך ששאלת אותי שאלה ובתגובה החזרתי לך בסדרה של שאלות ולכאורה במקום לתת את התשובה. למה בעצם? כי את מעלה כאן סימפטום שמעיד על דפוס התמודדות מאוד מסוים שלך כאמא, ואין לי ספק שדפוס ההתמודדות הזה תקף מול כלל האתגרים העומדים בדרכך כאמא לילד ולא רק סביב נושא הגמילה ממוצץ או ציצי. כי מי כמוך יודעת, הבכי שלו ששובר אותך, שובר אותך ביותר מדי מקרים אלא שבמקרה הזה בחרת לפנות אליי כיוון ש... יש גבול, הגעת למצב שאינך מוכנה (ובצדק) לסבול יותר.

מיד אתן לך כפי שהבטחתי תשובה ברורה לשאלתך אבל חשוב לי שתדעי, שכל השאלות שלי והניסיונות להרחבת הדיון נועדו לספק לך חומר למחשבה והוא מאוד חשוב על מנת שתדעי ליישם את התשובה שלי במישורים נוספים של ההתמודדות ההורית ובעיקר נורית, שתפני אליי בשאלות הרבה לפני שאת מגיעה למצב שאינך מוכנה לסבול עוד.

עכשיו תראי, את אומרת שאת מוותרת לו כי אינך מסוגלת לבכי שלו. מכיוון שאת הולכת לשמוע את הבכי שלו הרבה בימים הקרובים, אני רוצה שתזכרי שלושה דברים כל זמן שהילד שלך בוכה:

1. משמעות הבכי הזה היא לומר לך: אמא, קשה לי שאת משנה לי הרגלים. אי לכך את שומעת אותו בוכה ומבינה מכך שהוא למד כעת להתמודד עם קושי, שהוא למד כעת להתמודד.
2. את סומכת עליו. הוא הרבה יותר מחוסן ממה שאת מדמיינת. כשאת תאמיני בזה, כשהוא יראה אותך מאמינה בזה (מעצם כך שאינך מתרגשת מהבכי שלו) אז הוא יתחיל להאמין בזה בעצמו ואז ורק אז הוא יתחיל להאמין בעצמו ולבנות ביטחון עצמי.
3. בזמן שהוא בוכה את רואה את תמונת התוצאה ובתמונה הזאת את רואה ילד בן 4 וחצי שמתנהג כמו ילד בן 4 וחצי ואינו תלוי באמו באופן כל-כך ינקותי. דמייני כמה גאווה תהיה לילד הזה!!!

איך תעשי את זה:
1. תוותרי על המילים וההסברים נורית. את מוציאה על כך המון אנרגיה וחבל כי זה מיותר. עלייך מוטל להוציא לו את המוצץ מהפה ולא לנמק יותר מדי את המניעים להחלטה כי הוא יודע מהם המניעים להחלטה (אני כבר ילד גדול). הקושי שלו נובע מכך שהוא עדיין לא סומך על עצמו אבל בעוד כמה ימים הוא יראה אותך סומכת עליו ויתחיל סוף סוף לסמוך הוא על עצמו.
אני מציע אפילו לעשות חזרה קטנה בכתב, קחי לך את מה שכתבת לי בתגובתך האחרונה, ותבדקי עם עצמך איך את יכולה לכתוב את האלטרנטיבה כאשר אסור לך להשתמש במילים כמו: "הסברתי", "סיפרתי", "הסבר", "מסבירה". תעברי למעשים ותדלגי על הדיבורים. כשהוא בוכה את יכולה לומר לו פעם פעמיים (ולא יותר):
"אני מבינה שקשה לך. אני סומכת עליך".
2. לאט לאט. הוא רכש יותר מדי הרגלים סימביוטיים ובמשך תקופה ארוכה, ולכן אני מציע שתכיני רשימה של כל הדברים שמפריעים לך ותדרגי אותם לפי סדר עדיפות. בהתאם לרשימה תטפלי בכל שבוע בהרגל אחד בלבד ותתחילי כמובן בהרגל ששמת בראש סדר העדיפויות ככזה שאת רוצה לשים מאחורייך ומה שיותר מהר.
3. באופן כללי נורית, תראי איך את יכולה לשים את הצרכים שלך יותר במרכז ולומר לעצמך ולו בקול רם למשל, שאינך מביאה מחר חברים הביתה כי את עייפה או במקרה אחר, שאת יוצאת הערב עם חברות כי את נורא שמחה לבלות איתן וכדומה.

אני ממליץ לך בחום לא להסתפק בתשובה החלקית ולקרוא את התשובה המלאה ב- "אלוהים בגובה העיניים". את מוזמנת לדפדף בפרקי הספר, בעיקר בפרקים "גבולות וסמכות" / "אותנטיות" / "כעסים" ולהתעמק במה שקופץ לך לעיניים ונראה לך רלוונטי. וכמובן... אני כאן לשאלות.