היי שירן,
אז ההצעה שלי להמשיך לעשות את מה שאת עושה כנראה מצוין (עובדה שהוא משתף אותך לפרטי פרטים) ולספק לו אוזן קשבת לא ביקורתית ולא לוחצת. מציע לך להביע עניין אבל לא דאגה, לשאול אותו כל יום שאלות לפרטי פרטים:
האם היה משהו שונה היום?
אילו ילדים נמצאים בצהרון?
יש ילדים בצהרון שאתה אוהב לשחק אתם?
ולפני הצהרון - יש כאלה שהיית רוצה להתקרב אליהם?

כלומר - את מביעה מקסימום התעניינות אבל רואים עלייך שאת סקרנית, ולא חרדה, להבדיל. באופן הזה את לא מאפשרת לו לרגע להיות לבד עם החוויות שלו, ואת משדרת לו שאין מומחה טוב ממנו לפתרון בעיות כאלו ואחרות. זה בדיוק המסר המעצים שהילד זקוק לו במצבים כאלה, והוא תמיד מתפספס כשאנחנו ההורים ממהרים לנדב עצות ותובנות.

החלד שלי עלה לכיתה א לאחר גירושים קשים
הוא מתקשה לשבת בכיתה ובתחילת השנה היה מתנהג באלימות מילולית ופיזית שבדרך כלל אינו נוהג כך
ממש לא אותו הילד
עכשיו אנחנו ההורים חזרנו לגור ביחד
וחל שיפור אצל הילד אבל למרות זאת מאוד מתקשה לשבת בכיתה
ילד חכם ונבון
אבל נראה לי שהוא ניהיה עצבני יותר

לילדים באופן כללי קשה לשבת על כיסא ולהקשיב למבוגר מדבר. לילדים מסוימים זה קשה עוד יותר. האם זה קשור לנסיבות החיים שלנו? יתכן מאוד. אבל זה פרט חסר חשיבות לדעתי. גירושים קשים רעים לילד. ואנחנו ההורים המתגרשים צריכים להגדיל ולעשות הכל כדי לעשות את זה יפה. אם לא עבור עצמנו אז עבור היקרים לנו מכל - ילדינו.

אנחנו מדברים על ילד חכם ונבון שמתקשה לשבת בכיתה. סיפור מוכר. וההצעה שלי להתרכז בפתרונות שעשויים לסייע לו ולא בניסיונות להסביר את הקושי באמצעות נסיבות החיים המשתנות. למשל:

אולי הוא זקוק לעזרה בלימודים? כי כשהילד מנותק מהתכנים הנלמדים זה באמת נורא קשה להמתין קרוב לשעה עד שהשיעור יגמר ואחריו יתחיל עוד אחד. אולי באופיו הוא תזזיתי? היפראקטיבי? כי אז אולי כדאי לשקול את הפתרונות המוצעים. אני יודע למשל על ילדים שמאוד עוזר להם להחזיק ביד כדור גומי כזה שלוחצים עליו. אולי כדאי לרתום את המורים שיאפשרו לו יותר יציאות מהכיתה (להיעזר בו בכל מיני שליחויות כאלה של מורים)? אולי נכון להעביר אותו פיזית מקום בכיתה?

לפני הכל מציע לך לפנות אל הילד שלך ולשאול אותו -

"מה לדעתך יכול לעזור לך?"
"איך אנחנו יכולים לעזור לך?"

בהצלחה!