היי יולי,
ילדים לוחצים על הנקודות הרגישות שלנו והם ממשיכים ללחוץ על הנקודות הרגישות שלנו כשהם מבינים שזה "עובד" להם. כלומר שהם מרוויחים שם משהו. אם אבא נענה לכל בקשותיה או למען הדיוק - לדרישותיה - כי הוא חושב שהיא לא בטוחה במקומה על רקע האח החדש, ואם הוא מרגיש בשל כך שהוא צריך לרצות אותה כל הזמן בגלל זה, ולפצות אותה, ולהיות תמיד "זהיר" איתה, ולעשות הכל למען הילדה תהיה מרוצה, הרי שכאן הילדה מזהה את הנקודה הרגישה והיא לוחצת עליה. היא לוחצת עליה בגלל שני הרווחים שהיא מרוויחה:

הרווח הקטן - אם אני רוצה שאבא יעשה לי "סוס" על הברכיים והוא עושה לי אז הרווחתי מה רציתי.

הרווח הגדול - כאשר אבא לא נענה לבקשתי או לא נענה לבקשתי מיד אז אני מבקשת שוב ושוב, ומנג'סת, ומייבבת, והתוצאה היא שאבא שלי כל הזמן עסוק. איתי.

ולכן טוב יעשה אבא אם ישים את הגבולות מבלי להתדיין איתה, בצורה ברורה ו"חותכת", מבלי נסות לשכנע אותה או לנחם אותה כאשר היא לא מקבלת את מבוקשה. המאמר "הורים אשמים" בעמוד המאמרים יכול להיות רלוונטי לענייננו. בהצלחה!

תודה רבה קראתי גם את המאמר. אבל רציתי שתחדד לי קצת את הרעיון. אני אתן לך דוגמא מהמציאות היומיומית שלנו. למשל הילדה רוצה לטפס על סולם כדי להגיע לתנור אני אטמרת לה שבתנור לא נוגעים היא מנסה שוב אני מורידה אותה לא בכעס ואומרת לה שוב לא נוגעים בתנור אבל היא כן יכולה לטפס על השיש לידי אם היא רוצה היא מתחילה לבכות אני מתעלמת וממשיכה בעיסוקי. לעומת זאת בעלי בסיטואציה כזו מתחיל להסביר לה את ההגיון מאחורי האיסור של לגעת בתנור. השאלה שלי היא איפה עובר הגבול בין התחנפות והסבר מעמיק יותר על הסיבה שאומרים לא? האם זה אפשרי או כדי בכלל להסביר לילד למה אתה אומר לא על משהו מבלי שזה ישמע כאילו אתה מנסה להסביר את עצמך כדי שהוא לא יכעס?

לפני כמה זמן הבת שלי (12) אמרה לי (בזמן נסיעה ברכב): "אבא אני בעצם לא אוהבת אופניים בצבע אדום". והיא אמרה את זה בהקשר לתכנונים שלנו לקנות לה אופניים חדשות. "אין בעיה" השבתי לה "נקנה לך באיזה צבע שתרצי".

יום לאחר מכן איכשהו נזכרתי ב"שיחה" הזאת והרגשתי החמצה. החמצה על כך שהבת שלי הזמינה אותי לבקר בעולם שלה ואני דחיתי בנימוס, צמצמתי את ההורות שלי לתוך ארנק. אם היא לא אוהבת אדום אז איזה צבע היא כן אוהבת? אולי האדום יפה אבל לא לאופניים? אולי לזה היא התכוונה? ואיזה צבע אני אוהב? כל אלה הן שאלות שהן פועל יוצא של הקשבה והתעניינות והן שמעניקות לנו את התחושה החמימה של טיפוח מערכת יחסים משמעותית. העניין הוא שבלי לשים לב אנחנו כל הזמן מצמצמים את עצמנו: להורים שמפרנסים, להורים שמנהלים לוגיסטיקה, להורים שמציבים גבולות. הנה את מספרת על בתך שמבקשת לטפס על הסולם כדי להגיע לתנור מה שמפעיל אצלך את הפונקציה ההורית של אמא מציבה גבולות. אז נכון שבתנור לא נוגעים אבל אפשר לטפס על הסולם ולא לגעת בתנור? ואפשר לטפס על הסולם ולראות לאן מגיעים, ואפשר לנחש לפני זה, את והיא, לאן היא יכולה להגיע, ובמה היא יכולה לגעת ובמה מאוד כדאי לא לגעת. ואז את מושיטה לה יד והיא מטפסת ומרגישה אותך. ואת אותה. והיא קשובה לך ולאזהרות שלך כי לפני ששמת את עצמך שם כאמא מציבה גבולות שמת את עצמך כאמא שרואה אותה, שרוצה אותה קרוב, שנהנית איתה.

להזהיר מפני התנור, להסביר למה לא לגעת, לעשות מה שבעלך עושה, יכול להיות שזה מצוין אבל כל זמן שהדברים נאמרים בנימה אגבית או חווייתית (כי אנחנו נהנים לדבר על זה). ולא, להבדיל, בנימה שמנסה לשכנע אותה לקבל את עמדתנו.

התרגשתי רק מלקרוא את התגובה (-: תודה על התובנה בכלל לא חשבתי על זה בצורה כזו עד עכשיו. רצה ליישם.

מצוין יולי. בהצלחה!