שלום יוסף,
ילדים בגיל חובה שמתלוננים על כך שאין להם חברים בגן מעידים לרוב על החוויה הסובייקטיבית שלהם. ועל הפרשנות הסובייקטיבית. זה לא עושה את העניין יותר פשוט עבורם אבל זה בהחלט מאפשר לך כהורה עמדת השפעה נוחה. מציע לך לשוחח איתה באופן כזה שיגרום לה להביט בסיטואציה החברתית ממקום פחות סובייקטיבי. באמצעות השאלות הבאות:

למה את חושבת שאין לך חברות?
איך את יודעת שהן לא רוצות לשחק איתך?
איך את יודעת שהן מתעלמות ממך?

רגע... אני רוצה להבין, מה הן עשו בזמן שרצית להיות איתן?
במה הן שיחקו?
הן היו לבד שתיהן או שהיו עוד ילדים?

טוב בואי נעזוב רגע את מיקה וליבי, מה עשו באותו הזמן הילדים האחרים בגן?
בכלל... מה אתם עושים בהפסקות?
(אנחנו משחקים אבא)
במה אתם משחקים?
כולם משחקים?
יש ילדים שנמצאים לפעמים לבד?
תוכלי לבדוק מחר ולספר לי?

אני מניח יוסף ששאלות מן הסוג הזה יעודדו אותה לשתף עוד יותר ויאפשרו לך לא מעט פתחים בהם תרגיש נכון להיכנס לעולמה, לנדב עצה, חומר למחשבה, אולי אפילו להתייעץ איתה מה לדעתה יכול לעזור לה ליצור קשרים. מניסיוני עם ילדים בגילאים הללו המפתח לקשרים חברתיים ולטיפוח כישורים חברתיים הוא גמישות ויוזמה. הילד הגמיש והיוזם יראה את חברו לגן יושב על בימבה, יגש לבימבה ובלי לשאול שאלות ידחוף אותה קדימה כדי להסיע את חבר שלו. וחבר שלו יצחק וייהנה ואז הם יתחלפו ואחר כך גם יצטרף אליהם ילד יוזם אחר שיחליט שהוא שוטר והוא עוצר אותם ולוקח אותם ל"תחנת משטרה". וכו'. בזמן הזה הילדים המתקשים חברתית הם אלה שמרגישים כל הזמן צורך לבקש "אישור כניסה". וכאמור - הם לא צריכים. אם נחזור לשאלות שאתה שואל אותה אפשר להוסיף בשלבים בהם היא יורדת לפרטים:

אם היית מצטרפת אליהן מה היית רוצה להיות?
איך היית רוצה לשחק?
מה היית רוצה לעשות שם?

וזהו. המטרה שלנו להצניע את הקול המייעץ אבל להאיר על הנתיב הראוי לה, לאפשר לה לראות אותו, ולעודד אותה לצעוד בו. בהצלחה!