אוסיף שהיחס לתינוק הוא מדהים וגם כאן מרגישה שזה קיצוני. אני אוהב אותך וליאופים ונשיקות על בסיסי קבוע ואני לפעמים מעיפה אותו ממנו וממני (למשל בזמן האכלה) מלטף המון מנשק רוצה לגעת וכו כי זה מטריד אותי לראות שהוא ככה מרעיף עליו. דואג לו כל הזמן שלא יבכה מאוד רגיש ומרגיש הכל מהכל. הכל מאוד חיובי ולא שלישי זה חשוב להדגיש. השליליות להרגשתי מגיעה מאיתנו ההורים - חסרי סבלנות

ככל שההורות נראית לנו משימה תובענית כך נגיב אליה בעייפות וחוסר סבלנות. והשאלה באמת למה ההורות נראית לנו משימה תובענית כל כך: האם בגלל מה שהיא או בגלל מה שאנחנו עושים ממנה? מה למשל הבעיה עם הטלוויזיה? הילד שלך פעיל כל היום בגן, במשחקי קופסה, במשחקים בחצר, באינטראקציות חברתיות, בציורים, בספרי ילדים, וכשהוא מגיע הביתה ורוצה לשבת מול הטלוויזיה, את רוצה שהוא ישחק עם עצמו ויעסיק את עצמו בחדר המשחקים. תוסיפי לזה את הגעגועים שלו אלייך, ואת הציפייה שלו ממך לגעגועים אליו, ותראי כמה הציפייה שלך ממנו לא הגיונית. וטוב שכך.

שימי לב כמה זה יכול להיות קל: מרגע שהוא חוזר מהגן הוא בוחר מה הוא רוצה לעשות. אם הוא בוחר לצפות בטלוויזיה אז את שמחה בשמחתו ושמחה בשמחתך. את (נניח) חותכת לו אבטיח ונותנת לו עם חיבוק ונשיקה, מתעניינת קצת במה הוא צופה, וכשהוא יוצא לגינה, צאי אחריו. לא כדי לשמור עליו אלא כדי לחוש בקרבתו. ולאפשר לו לחוש בקרבתך וברצונך להיות קרובה אליו. אולי את אומרת לעצמך: "אבל אני עייפה ומותשת, וחסרת סבלנות, קשה לי להגיד את זה אבל אני לא ממש רוצה להיות קרובה אליו עכשיו". אבל שוב, שימי לב, העייפות שלנו היא בעיקר בפרשנות (המעוותת) שאנחנו מעניקים לסיטואציה:

הבילוי בגינה הוא לא תובעני אם לא נראה בו תובעני. את לא אמורה לעשות שם כלום חוץ מלהיות שמחה ולנוח על איזו כורסה, לשחק עם התינוק, לצחוק ממנו ולצחוק יחד עם הגדול שלך, ולהיעזר בו, למשל לשלוח אותו להביא חיתול כי אתם צריכים להחליף לתינוק עכשיו. את מבינה: אתם צריכים. לא את צריכה. כלומר אתם פועלים יחד ומרגישים יחד. וככל שכך הוא לא יהיה זקוק לכל מיני תחבולות כדי לקבל את תשומת הלב שלך. שזה אגב מה שהוא עושה וכל כך מתיש אותך.

נ.ב
אני לא אוהב להגיד את זה אבל -
תקראי את הספר שלי. ותיהני מההורות שלך.