בת 10 רגישה מידי ופחדנית

ליאת


שלום דני,
אשמח לחוות דעתך

הבת שלי, בת 10, ילדה חכמה, טובת לב, בעלת אינטילגציה רגשית גבוהה, ילדה טובה שמשתדלת לרצות (לפחות אותי), , עדינה ורגישה... רגישה מידי...

דוגמאות:
- נרתעת מלהישאר ולו כמה דק לבד בבית, מללכת לבד לבי\"ס (בלי לעבור כביש), עשר דק של איחור באיסוף שלה מבי\"ס (כשסוכם מראש שאולי נאחר בגלל אילוצים) מובילות לפעמים לדמעות
- נרתעת מלהזמין בעצמה את המנה מהמלצר במסעדה
- מפחדת מחרקים כולל זבובונים ועשים קטנים
- עד לאחרונה פחדה מכלבים, אבל לאחרונה התחילה להתלהב, ובעידודינו, היא ואחיה הקטן התחילו ללטף כלבים ברחוב,
וגם שאלנו מהשכנים כלב קטנטן שממש התלהבו ממנו,
רק שאחרי שעה הכלב הקטנטן קצת נבח ורץ אחריה והיא ממש נכנסה להיסטריה והסתגרה בחדר
- כשאביה לפעמים צועק עליה או גוער בה היא לוקחת קשה ולפעמים בוכה ומסתגרת
- בחוג התעמלות אומנותית, חלק מהמדריכות קשוחות ולפעמים גוערות (וגם בה לפעמים שהיא לא עושה מספיק טוב). זה ממש מוריד לה את החשק
וכל כמה שבועות היא מקצינה פציעות או מזייפת כאבי ראש כדי שיהיה לה תירוץ לא ללכת לחוג
- גם בתור פעוטה בת שלוש, זכור לנו מקרה שחשבה שדרכה על ארנב על הדשא, ובמשך שבועות היה לה תסביך סביב הליכה ברחוב, היתה לחוצה, רצתה שנרים אותה (כבר לא זוכרת את הפרטים...)

מעבר לזה, בלימודים היא טובה
וחברתית, היה נראה תמיד שיש לה את קבוצת החברות שלה ושהכל בסדר, עד שלאחרונה הבנתי משיחות איתה שהיא מרגישה הרבה פעמים לא מחוברת, גלגל חמישי, ושיש סיטואציות שהיא \"נשכחת\", אולי במכוון.
- כל החברות שלה התחילו ללכת לצופים והיא מסרבת לנסות
- למסיבות ימי הולדת היא בינתיים הולכת בשמחה

אחיה הקטן, בן ה- 7, גם רגיש מהממוצע אבל בינתיים נראה שהוא יותר מחושל

בעלי חושב שהיא קיצונית וחריגה
אני רואה את זה פחות בחומרה - היא מזכירה לי בהרבה דברים את עצמי בתור ילדה וגם קצת בתור מבוגרת - לוקחת את החיים קצת קשה מידי, ואני לא חושבת שהיא ממש חריגה.

בטוח שאנחנו ההורים צריכים (ולא תמיד עושים את זה) לאתגר אותה יותר, למשל לתרגל באופן הדרגתי הליכה לבד לבי\"ס (אולי בהתחלה תעשה פרצופים אבל אני מאמינה שתשתף פעולה)
אבל בכל מקרה, אנחנו תוהים אם יש כאן בעיה מהותית שאפשר וכדאי לטפל בה בהקדם כדי שלא יהיו לה עכבות להמשך החיים?
טיפול פסיכולוגי לילדה? משהו אחר?

תודה מראש :-)

דני גיל

24-07-2020 17:37
קודם כל, ליאת, לשאלתך האם יש כאן בעיה מהותית והאם כדאי לטפל והאם הבחירות שלה בהווה ישפיעו על האדם הבוגר שהיא תגדל להיות, התשובות שלי הן לא ולא ולא. המחשבות הללו, אם כבר, דווקא הן עשויות לגרום לכם להגיב באופן שמקבע בה דפוס, בהווה ואולי גם בעתיד. הסיבה לכך היא שכאשר דפוס מסוים של הילד מעורר בהורים דאגה, הם שמים עליו זרקור. כלומר מרבית הפוקוס על העניין. כאשר הזרקור על העניין הוא גם מנפח אותו לממדים לא לו, וגם מעניק לילד תשומת לב שמעודדת אותו להוסיף ולעשות עוד מאותו הדבר. תשומת הלב הזאת עשויה להיות חיובית או שלילית, זה לא משנה. עצם העיסוק בעניין, עצם העיסוק בילד, מעניק לו זריקת עידוד להמשיך בשלו.  לפיכך: אם היא נרתעת להישאר לבד בבית, אז שלא תישאר לבד בבית. אם היא נרתעת להזמין מהמלצר, אז תזמינו אתם עבורה, באהבה ומתוך בחירה שלמה. בכלל תורידו ממנה את הציפיות הללו ותסמכו עליה - היא יודעת מה טוב בשבילה. אם היא מפחדת מחרקים אז שתתמודד. את מגיבה לזה בהבנה ובחיוך, אבל לא עושה משהו כדי לשנות את העולם בשבילה, גם כי את לא יכולה וגם כי זה העולם והיא תלמד להתמודד איתו. הכי חשוב - לעבור הלאה. לא לשים את הפוקוס על העניין, בין אם העניין הוא החרקים ובין אם אלו הדמעות בעיניה לאחר שהגעתם מעט מאוחר להחזיר אותה מהגן. מקרה כמו שקרה לכם עם הכלב, טוב לשוחח על זה ממרחק של זמן וכבדרך אגב, נניח בזמן ארוחת הערב. את מספרת לה שכלבים הם כאלה, זו דרך המשחק שלהם, ואם לא יודעים את זה אז זה באמת יכול להרתיע. את אומרת את זה בנימה מחויכת, אגבית, והכי חשוב - עוברת הלאה. כלומר גם מה שאנחנו נותנים לו תשומת לב אז במידה, כי אנחנו לא רוצים להגדיל את האירוע. אם אביה גוער בה והיא נעלבת ומסתגרת, הרי היא פועלת נכון. אם החוג התעמלות אומנותית לא עושה לה טוב, תחסכו לה את זה. למה היא צריכה להמציא תירוצים כדי לא ללכת לחוג שהיא לא אוהבת? אני בטוח שאתם רוצים שתדע להתמודד, ולא לוותר בקלות, וכו'. ובכן, לא ככה. הכי לא ככה.  הורים, הערת אגב לכלל ההורים, רוצים שהילדים שלכם יביטו על העולם הזה בביטחון? תנו להם קודם כל להרגיש שהם יודעים מה טוב עבורם, שהם רואים נכון, ולכן הם בוחרים נכון. ולכן הם הראשונים לבחור מה נכון להם ומה לא נכון להם.  לענייננו, היא אומרת כן למסיבות יומולדת ולא לצופים? נפלא. היא יודעת מה טוב עבורה. וככל שכך, תמצאו אותה פחות רגישה ופחות פגיעה, יותר בטוחה ויותר עצמאית. ההמלצה שלי לכם לעשות מאמץ לשנות מעט הרגלים (אני בטוח שזה לא קל) ובעוד זמן מה (נניח חודש) תחזרו אליי ונדבר על ההליכה לבית הספר באופן עצמאי. אין סיבה שלא תלך לבד כמובן, אבל לא הייתי מתחיל את השינוי דווקא פה. 

ליאת

01-08-2020 12:31
דני, המון המון תודה על התגובה המפורטת נתת לנו הרבה חומר למחשבה :-)