... זה טוב מאוד, את סיפקת לא מעט פרטים כי המצב אכן מורכב והפרטים חשובים: הטמפרמנט של הילד, השעה שבה האבא חוזר הביתה, היסטורית השינה, הרגישות למחלות וכדומה. עכשיו בואי נראה מה אנחנו עושים עם כל המידע הזה;

אז כמה דברים:
1. אנחנו צריכים קודם כל לקבל החלטה מתי נכון שהילד יכנס למיטה. לאו דווקא שעה קבועה אלא האם הילד יכנס למיטה לפני שאביו מגיע או אחרי. לדעתי, עדיף שהילד יפסיד מעט מזמן השינה, ובלבד שיחווה את אבא שלו כמו שצריך.

מה גם שברגע שישנו צורך אחד (להיות עם אבא) שגובר על צורך אחר (לישון), ממילא "ההחלטה התקבלה" כבר עבורנו, ומאוד יכול להיות שזה מה שקורה לכם בשעות שהילד נכנס למיטה ועד שהוא נרדם; את שעת השינה הוא מפסיד, את אבא לא. ליתר דיוק – לכאורה לא.

כיוון שאם הילד נמצא עם האבא בזמן שהוגדר כזמן שינה, אז הוא עסוק בלמשוך זמן, יוצא מהמוד של העייפות, ובמיוחד, לא חווה את אבא כאבא אלא כטריק להימנע להיכנס למיטה. ואז הוא כל הזמן עסוק בניסיונות לבדוק איך מפעילים ומשכללים את הטריק הזה.

לעומת זאת, אם תחליטו שהוא יכנס למיטה בתשע ולא בשמונה, לפחות בתקופת ההסתגלות, זו שאנחנו מתחילים החל ממחר לצורך העניין, ירד ממנו הרבה לחץ והוא יחווה את אבא שלו באמת. כשזה יקרה, יהיה לו קל יותר להיפרד, להכיר בעייפות שלו, לרצות להיכנס למיטה.

2. " מכיוון שהוא חולה לא מעט זה פוגם בעקביות ובהתמדה שלי מולו" ויהיו שיגידו, שאולי זו גם הסיבה לכך שהוא כל הזמן חולה. אולי. מה שבטוח הוא שעקביות ונחישות הן מילות המפתח. כשאנחנו מבינים את הצורך בלהיות עקביים ונחושים חשוב שנעמיד בפני הילד שלנו אתגרים ברי השגה, גם לילד וגם לנו. שיטת הבכי שציינת היא אתגר שאינו בר השגה עבורכם ו... אל תרגישי אשמה לרגע, ילדים שונים עם טמפרמנט שונה מגיבים בצורה שונה לשיטות אכיפה שונות, וזה מעולה שאת בוחרת לפעול לפי האינטואיציות שלך.

האתגר בר ההשגה שאני מחפש הוא כזה שיעמיד בפני הילד גבול ברור מחד, אבל שאתם ההורים תהיו שלמים איתו מנגד. כלומר, אנחנו מחפשים את הדבר הנכון לעשות שאחריו, ואחרי שנשמע את הבכי המרשים של הילד, נדע בביטחון מלא שלא עשינו לו שום דבר רע, וזה לא "גדול" עליו, וההתייפחות שלו אינה מעידה על סבל אלא על נחישות, זו שלו יש ולי תהיה בעוד שתי דקות. לדעתי במקרה שלכם לאור מה שאת מתארת, נכון יהיה להעמיד את האתגר הבא:

הפעוט שלך נכנס למיטה ומי מכם ההורים יושב לצידו ו... שם עליו יד, מעט מלטף, מפגין נוכחות. אבל שימי לב מיטל, הרעיון הוא להיות איתו ולא להיות איתו. כלומר, את לא מנהלת איתו שיחות אבל את גם לא עוצרת את השאלות שלו בהיסטריה. תזכרי שכל הרעיון הוא להירגע ולהרגיע ולא להלחיץ. כדי שתוכלי באמת להיות "איתו ולא איתו", אפשר שתדברי בטלפון עם חברה בטון מונוטוני ורגוע. אם יש טלוויזיה בחדר, אפשר שתצפי בטלוויזיה, ואז כשהילד מדבר איתך את מסמנת לו שאת עסוקה במשהו אחר, ועונה לו קצר ולעניין, תוך שהוא יודע שאם ימשיך לדבר את תאלצי לצאת, בלי לאיים אך עם לעדכן. זאת השפה.

בהתחלה הוא יתנגד, קחי את ידך ותניחי אותה על גבו או בטנו, אל תתני לו לקום, אל תמנעי מעצמך להיות תקיפה אבל באמת חשוב שהפוקוס לא יהיה בו אלא במשהו חיצוני, כפי שהצעתי את שיחת הטלפון או הצפייה בטלוויזיה, שאם לא כך, גם התקיפות שלך עשויה להיות עבורו לתשומת לב מעירה.
בכוונה אני יורד לפרטים כיוון שהעצה שאני מציע לך הרבה פעמים נופלת בדקויות ויש בה פתח להרבה מניפולציות של הילד. אבל אני מזמין אותך לחזור אליי בשאלות ועדכונים מהשטח :) ונתקדם יחד.

3. אני מציע שברגע שהוא מגיע אליכם למיטה באמצע הלילה, אל תתעקשו איתו, תנו לו להירדם במיטתכם ותחזירו אותו חזרה למיטה. בעמודים קודמים של הפורום הסברתי מדוע זה נכון וחשוב.


בהצלחה מיטל, תעדכני אותי, תודה על הדברים בקשר לספר. אעדכן אותך שבחודש האחרון הספר "השמין" כי עדכנתי בו לא מעט טקסטים חדשים וחשובים בעיקר בפרקים:
כעסים
מאבקים
גבולות וסמכות

מוזמנת...

היי גיל,
תודה רבה על תגובתך המהירה,לקח לי זמן להגיב כי למרבה האירוניה הבן שלי שוב לא מרגיש טוב...(ואגב,לא נראה לי שהוא חולה בגלל משהו שקשור להתנהלות שלי כי זה די משפחתי הרגישות הזו באוזניים ובכלל אבל לך תדע,הכל יכול להיות).

לגבי שעת השינה אין ספק שהזמן עם אביו יותר חשוב, אבל העניין הוא שכאשר החלטתי בעבר להרדימו בשעה תשע יצא שהוא נרדם לבסוף רק בעשר וחצי... אבל אולי עכשיו זמן ההרדמה יתקצר בעזרתך ואז זה יהיה בסדר מבחינתי.

לגבי אופו ההרדמה, ניסיתי בעבר אבל פשוט לא התמדתי עם זה לאורך זמן אז אני בהחלט אשים לב הפעם גם לדקויות כפי שציינת.
לגבי הטלוויזיה,ניסיתי גם בעבר ואז הפסקתי כי חשבתי שאולי אני יוצרת הרגל חדש ובסוף הוא יהיה חייב טלוויזיה בשביל להירדם ...(וגם סופר נני לא ממליצה :)) אבל בכל אופן,לצורך ההסתגלות למצב החדש אני בהחלט אנסה את זה שוב.

זהו, אז תודה רבה על ההתייחסות והעצות המפורטות.
מחכה בקוצר רוח לקרוא את העדכונים בספר ומבטיחה לעדכן בהמשך איך הלך לנו...

סופ"ש נעים!
מיטל

מצטערת דני, מרוב עייפות קראתי לך גיל....

זה בסדר... גיל זה שמחה ;)
שלא יהיה לך ספק, אם תשכיבי את הילד לישון כל ערב באותה השעה, בחדר שלו, אחרי שראה והרגיש את אבא שלו בזמן קצוב, אך בלי שאנחנו עומדים שם לידו עם סטופר, והוא יהיה לבד בחדר ואת תחזירי אותו למיטתו כל זמן שהוא יקום בלי דיבורים ותשומת לב מעוררת, הוא יירדם. בסוף הוא יירדם. זה אפילו באיזשהו מקום מתכון בטוח כלומר, ברור (יחסית) מה צריך לעשות ולכן את לא משאירה הרבה מקום למניפולציות של הילד.

ההמלצה שכתבתי לך מביאה בחשבון את התמונה השלמה כפי שציירת לי אותה והיא התמונה שלכם; השעה בה האבא שב הביתה, הטמפרמנט של הילד, היסטורית השינה וההירדמות וכדומה.

הטלוויזיה ושיחת הטלפון הן דוגמאות לעזרים שיסייעו לך "להיות ולא להיות" עם הילד ואפשר שתמצאי עזרים אחרים. הטלוויזיה בכל אופן נמצאת שם עבורך ולא עבורו. הוא עוצם עיניים. ולא, את יוצאת.

תראי, אני חייב לשתף אותך, כשהיו ילדיי בגיל שנה עד שלש בערך, ידעתי שאני יכול "לחתוך" עם הבן; נשיקת לילה טוב, כיבוי אורות, כיבוי עוד כמה מניפולציות שלו על הדרך ו... לישון.
עם בתי לעומת זאת ההירדמות היתה שונה, הרגשתי שהצורך שלה בנוכחות שלי חזק ולא עסקתי יותר מדי בשאלה עד כמה אני צריך לעמוד נחוש ועקבי מחוץ לחדר ולהמתין שהיא תרדם. וזאת מהסיבה הפשוטה שהם היו נכנסים למיטות בשעה שבה רציתי אני לצפות בחדשות של שמונה והעובדה שהיא קמה אליי הפריעה לי. אז נכנסתי וצפיתי בטלוויזיה בחדרה. והיא היתה עוצמת עיניים. זה היה ההסכם בינינו. ואת יודעת מה קרה?
את מכירה את זה שהילד מוצץ את המוצץ שלו בתדירות גבוהה כזאת ממש לפני ההירדמות? כאילו החליט שהנה, עכשיו אני מוכן, עכשיו אני נרדם? זה מה שהיה קורה כאשר נכנסתי לחדרם לצפות ביונית לוי מדווחת על הקמת מפלגה חדשה בשם קדימה. תוך שלש דקות היא היתה נרדמת. ואני משוכנע שהיא נרדמה כל-כך מהר, משום שהרגישה שאני נמצא שם בחדר להנאתי ולכן אני לא ממהר לפרוש. ואני שם כי אני רוצה להיות שם. קצת ליטופים במצח, נשיקה ושלום. ואלה היו רגעים מתוקים. בשבילי. כזאת ילדה תזזיתית יש לי, והנה הזדמנות למגע רצוף, מרגיע, וודאי מרדים.
אז נכון שזה נופל בדקויות ולכן אני ממליץ לך על הדבר תוך הסתייגות. מצד שני, אני יודע כמה פשוט זה יכול להיות ולכן מרגיש חובה לדווח.

תודה על השיתוף וזה ממש נכון. אני בטוחה שאני היום כבר בשלב שאני משדרת לו חוסר סבלנות ויאללה כבר למיטה...
יש טלוויזיה בחדר ובעבר זה לא ממש הצליח לי לשדר "עסקים כרגיל" ולא ניסיתי להרדימו אלא רק לשדר נוכחות וזה לא ממש עזר כי הוא לא הפסיק לבכות אבל שוב, הפעם אתמיד כמו שצריך ואנקוט בשיטה של "להיות לא להיות" עם שאר ההמלצות שלך.
כפי שהבטחתי אשמח לעדכן אותך בהמשך אז שוב תודה
ובהצלחה לי :)

בהצלחה לכם ואני מזמין אותך לעדכן אותי גם תוך כדי ובכל התפתחות. תתייחסי לבכי שלו כאל בחירה שהוא בוחר בה והוא לא ימהר לבחור לבכות אם הוא יידע שהאלטרנטיבה לנוכחותך בחדר היא היעדרך. כאמור את לא משדרת לו את המסר ממקום מאיים אלא מעדכן כלומר, אם הוא בוחר לבכות הוא בעצם בוחר להוציא אותך מהחדר כי את נמצאת בחדר מתוך בחירה וכי טוב לך שם ולכן, כל זמן שכך, את בפנים. ולא, לא. הוא הבוחר.

ואם הוא בחר להוציא אותך מהחדר מצד אחד, ומצד שני מכניס אותך כל הזמן חזרה כיוון שהוא קם אלייך, תרשי לעצמך להניח את כף ידך על חזהו או על גבו ואל תאפשרי לו לקום. הוא יבכה/יכעס אבל את לא תכעסי כלומר, אסרטיביות, נחישות שקטה זה מצוין אבל לא לאבד שליטה. המסר - אני לא עושה דבר מתוך מקום של כעס אלא מתנהלת דווקא לפי הבחירות שלך. ואז, אחרי חמש דקות נניח של בכי, הוא יהיה בשל לקיים את ההסכם שלפיו, את בחדר והוא שוכב ועוצם עיניים.

היי דני,הבטחתי לעדכן אז הנה העדכונים:
כפי שסיפרתי לך בשיחה שלנו (ושוב תודה על השיחה) ביום הראשון שהתחלנו עם התהליך הבן שלי בכה המון זמן ולבסוף הצליח לקפוץ מהמיטה שלו כשיצאתי לשנייה מהחדר... ולכן כבר למחרת קנינו לו מיטת מעבר. עברו מאז חמישה ימים וטפו טפו... זה עובד נפלא.

אני חושבת שהעובדה שיש לו מיטה חדשה שמאפשרת לו להרגיש חופשי ולא "כלוא" עזרה מאד בשילוב ההכוונה המפורטת שלך להתייחס לדקויות מסביב ונקיטת גישה נחושה אבל לא מאיימת או לוחצת.
סביר להניח שלולא הפנייה אליך,הייתי נוהגת יותר באסרטיביות וקובעת עובדה ומפספסת את הדקויות הללו וזה לא היה מצליח לי כזה טוב או בכלל.
*** למי שמתעניין בהתכתבות הארוכה הזו: בעקבות המיטה החדשה,דני ייעץ לי לחזור אחורה בגישה ולשבת לידו במיטה ולא "להיות לא להיות" איתו בחדר כי כמובן שהוא ינסה לרדת מהמיטה וצריך להרגיל אותו לישון במיטה. השלב הבא (ונראה לי במידת הצורך) זה להיות לא להיות.

ברגע שהחלטנו שהגיע זמן השינה לאחר המשחקים והזמן עם אבא,אנו עוברים לחדר ואחד מאיתנו מקריא לו במיטה שני סיפורים שהוא בוחר והכל באיזי בלי לחץ על לישון. אח"כ מבהירים בצורה עדינה אבל עדיין אסרטיבית שהגיע הזמן לישון ואנו נשארים לידו עד שהוא נרדם.
כמובן שהוא קצת מושך זמן עם בקשות למים,מנסה לקום וכד' אבל כמו שכתבת בספר אנו משתפים איתו פעולה עד גבול מסוים וזהו.

ההתעוררויות בלילה נמשכות אבל לא מתחילות בבכי וצרחות (כי הוא כבר יודע שהוא יכול לרדת מהמיטה) ובמקום ישר לוותר ולהעבירו אלינו אני יושבת לידו עד שהוא נרגע. לא תמיד זה עובד אבל זו רק ההתחלה ואנחנו ממשיכם עם הקו שהתחלנו.
מעבר לשינוי הזה יצא עוד דבר טוב: אני ובעלי עושים תורות להרדים אותו מה שבעבר בכלל לא היה אפשרי כי הוא היה נרדם רק איתי אלא אם כן הוא כבר היה שפוך מעייפות ואז בעלי היה מצליח גם להרדים אותו.

אנחנו עדיין בתקופת ההסתגלות וסביר להניח שיהיו פה ושם אולי נסיגות אבל אני מאמינה שהזרע נזרע... ועם הזמן,ההרדמה תיקח פחות זמן ואני מקווה שעם הזמן הוא כבר לא יזדקק לכך שממש נשב לצידו עד שיירדם.

אז זהו,תודה רבה על העזרה ושמחתי מאד להכיר !!!
מיטל

שמחתי גם אני להכיר, נראה לי שאתם לגמרי בכיוון הנכון.