הי מירב,
האם מצפונו אינו מייסר אותו, האם הוא אגואיסט, מרוכז רק בעצמו... אלו הן שאלות שלא תקדמנה אותך אבל אם את מעלה אותן, אני יכול להבין את גודל החרדה ואת האופן שבו את רואה את ה"פשעים" שלו.

הילד שלך בכיתה ב' וזה בדיוק הגיל שבו הילדים צועדים בלי להסס למקום שבו הם מרוויחים הכי הרבה ומתרחקים מהמקום שבו הם מפסידים.

אם הבן שלך מרגיש שיש לו הרבה להרוויח (בייבלייד) מהמקום הלא מוסרי, אבל אין לו להפסיד, הוא יבחר להיות במקום הלא נכון. למרות שמהעיניים שלו זהו המקום הנכון עבורו.

מצד שני, אם הוא יידע שבמקביל לרווח המשמעותי (שוב... הבייבלייד) הוא מפסיד משהו משמעותי הרבה יותר והוא האמון שלך בו כילד טוב, אמין, מוסרי, אחראי, אז הוא יוותר מראש על המחשבה לבחור באופציות בלתי מוסריות.

עכשיו תראי מירב, ככל שאת משתמשת במילים קשות, שיפוטיות, מתייגות, וזה בהחלט ניכר מהאופן שבו תיארת לי את הדברים, הילד שלך מוותר מראש על הרעיון להיות ילד טוב כי האתגר נראה לו גדול מדי. ואז הוא מתנחם ברווחים העלובים שהוא מוצא במקום הרע. ולכן בואי נתחיל בכך שנשנה את השפה:

ילד בן 7 לא גונב, הוא לוקח בלי לבקש רשות.
ילד בן 7 לא משקר, הוא לא אומר אמת.

ולכן אנחנו גם לא נבהלים כאשר הילד שלנו עושה ככה וככה ומגיבים באופן שלא גורם לילד להרגיש:

זהו. אבוד. אמא בטוחה שאני אנוכי, חסר מצפון, ילד רע. אין לי איך לצאת מזה.

שורה תחתונה מירב, גילית בתיק של הילד שלך חפץ שאינו שייך לו, תסבירי לו בלי לכעוס שזה לא לעניין, ושאין צורך לקחת דברים שלא שלנו כי לא חסר לנו כלום ואם הוא צריך משהו הוא תמיד יכול לבקש, וביחד נחליט אם כדאי להוציא על זה את הכסף (כי במקום זה אפשר לקנות...).

מעבר לכך חשוב שכל הזמן תחזקי אותו על מעשים טובים, שלא תקבלי כמובן מאליו את העובדה שהוא משחק יפה נניח, מעסיק את עצמו באופן עצמאי וכדומה. כלומר, כל הזמן לחזק ולהעביר את המסר שאמא גאה בך במטרה למנוע ממנו נפילותיו להבא.
עוד בנושא הזה תוכלי לקרוא בסוף פרק 'כעסים' בספר שניתן לקריאה כאן למעלה, תת-כותרת: "מחיר הגישה השיפוטית", בהצלחה...