מיתרי הקול

דני גיל

עד לפני חמש שנים גרתי במקום די שקט אבל לצד שכן די רועש. הוא היה צועק על כל דבר שזז, על אשתו, על הנכדים שלו, על הילדים בחצר, עליי. יום אחד הוא הפסיק לצעוק והתחיל ללחוש. שאלתי את אשתו לשלומו והיא סיפרה לי משהו על ניתוח מיתרי קול, גידול ממאיר ו... קול שלא יחזור.

הייתי בשוק. מה עושה זבוב שגוזרים לו את הכנפיים? ראיתי בזה משהו מביס, ציני, משפיל, משהו כזה שלא ניתן לקום אחריו. ומהר גם הרגשתי איך תחושות הסלידה שלי מהאיש הוחלפו ברגשות של חמלה כלפיו. אלא שיחד עם השוק וההגדרה מחדש את גבולות האירוניה וצחוק הגורל, חשתי בתחושה כזאת שלא ידעתי להסביר במילים או בהיגיון, שהמחלה הזאת והניתוח שבא בעקבות, היו הדבר הכי טוב שיכל לקרות לאיש הזה. כאילו שהוא קיבל מתנה. בלי קשר למשמעות הרפואית.

חודשים ספורים אחר כך כבר הבנתי למה התכוון הקול הפנימי שלחש לי להמתין בסבלנות; השכן ההוא שסיפרתי לכם עליו, הפך לאדם נעים ומתקשר, שמתקרב כדי שישמעו אותו, שמדבר בנועם, ולעניין, שאנשים קשובים לו, שמשפיע באמת, שמניח למציאות שממילא אינו יכול לשנות, שמזמין לשיחה ולא מרתיע, שהסובבים מכבדים אותו.
חשבתי לעצמי, כמה כוח הוא הרוויח כשהחיים גזלו ממנו את הכלי הכוחני היחידי שהוא הכיר...