היי ויקי,
אני מניח שאת לא קמה בבוקר וחושבת איך לאמלל את הילדה שלך, כלומר שהקשיים שאת מתארת נובעים מחוסר ידע ולכן אל תסיקי מסקנות ואל תשפטי את עצמך. לא כתבת לי בת כמה היא אבל זה לא ממש משנה, ברור שקיים קושי וגם ברור שהשינוי שאת מייחלת לו לא יקרה בעקבות תשובתי כאן בפורום, טובה ככל שתהיה.

אני מציע שני דברים:
1. לקבל הדרכה – או הדרכה פרטנית או בקבוצה. יש את קבוצות ההורים של מכון אדלר שהן מאוד מומלצות ו... עוד. מוזמנת לשלוח לי מייל לפרטים נוספים.
2. להיעזר ב'קול להורה' – מדובר בייעוץ טלפוני ללא תשלום ואני ממליץ עליו בחום. לא במקום הדרכה אלא בנוסף וגם... לרגעים הקשים במיוחד. פרטים על קו הייעוץ בדף 'צרו קשר' כאן למעלה בצד שמאל.

את גם מוזמנת בשמחה להוסיף פרטים כמו למשל בת כמה היא, איפה בדיוק עולים הקשיים, דוגמאות וכדומה ואז נוכל להמשיך "לשוחח" גם כאן.

שלום דני! תודה שענית ואמרת מה עלי לעשות. רק אם אפשר לקבל טלפון של מכון אדלר אני ישמח. והמייל שלי זה [email protected].
ילדה שלי היא בת שנתיים וארבע. בעיה עיקרית שלנו שאין אף דרך להבין אותה ולרצות אותה, לדוגמה אנחנו יוצאים אחרי הגן וזה מתחיל בתחנת אוטובוס הבקשות שלה שאי אפשר לקיים לאותו רגע. למשל היא רוצה לקבל שוקולד או גלידה עכשיו ואני מסבירה שאין לי עכשיו, אז היא מתחילה ליפול על הרצפה ולבכות וככה אנחנו עולים לאוטובוס. אחרי שמגיעים הביתה, אז אין לה כבר מצב רוח והיא מחפשת רק מה לעשות דווקא ומכל דבר בוכה, יכולה גם להתחיל לזרוק דברים ולנשוך אותי חזק או מושכת לעצמה בשערות אם אני לא יביא או יעשה מה שהיא עושה. אין מצב שמישהו יכול להרים עליה קול או להגיד אסור כי היא מתחילה לבכות ככה שאתה מוכן לעשות הכל כדי שתפסיק. ניסיתי כמה פעמים להתעלם מהבכי, אבל זה נימשך המון זמן ולא נעים מהשכנים או עם אנחנו בחוץ, או מאנשים מסביב כי רק אותה היחידה שומעים וכולם מביטים עלינו. אם יוצאים יחד למסעדה או אנחנו בבית מלון בחדר אוכל, אז היא רק עושה משחקים עם האוכל ולא אוכלת, ולא רק שאני מסכימה לה לשחק בסופו של דבר כי על אף שכנועים שלי לאכול היא רק צורחת ואומרת לא רוצה שבא לה משהו אחר. מביאים לה משהו אחר, אז גם זה לא טוב, היא יכולה להעיף את זה לרצפה. אז אני אומרת יאללה שתעשה משהו רק שתהיה בשקט, אבל!!! היא רואה שלא מתייחסים אליה ולא אומרים מה לעשות, אז היא מתחילה להתערב לנו באוכל, לזרוק לצלחת שלנו דברים או עוד משהו, אז קמים והולכים.

בעלי ואמא שלי תמיד היו בצד של הילדה ואוי וואי אם אני יעיר לה או יצעק, ישר היו אומרים לידה שאני לא בסדר אז עכשיו היא עושה להם מה שבא לה, אפילו מחריכה את אמא שלי עם יד חבולה לקחת אותה כל הזמן על הידיים והיא עושה זאת. לקחת לה חופשי חודשי שהיא צריכה ללכת לעבודה זה גם בסדר רק אל תבכי. ובעלי רואה שהמצב מדרדר, אז הוא נזכר להעיר לה או להרים קול, והיא לא מסוגלת לשמוע אותו מעיר, אז היא לא יכולה להירגע הרבה זמן והוא מרים ידיים ומביא לה נשיקה ואם אני אומרת אסור, אז מהצד השני יש את אבא שירחם וינשק. אני אומרת אולי בגלל שהיא הייתה נוכחת בהרבה מריבות שלנו עם בעלי, אז היא קיבלה טראומה, אבל לא תמיד אפשר להתאפק עד שתלך לישון.

אני עכשיו בהריון לילד שני ולא רוצה לעשות את אותה הטעות כמו עם ילדה שלי. אני מאוד ישמח אם תוכל לעזור גם לנו.

שלום רב ויקי,
לבקשתו של דני אני מעבירה לך את מספר הטלפון של מכון אדלר 09-9727900. במכון אדלר יש אפשרות ללמוד בקבוצת הורים לומדת. בקבוצה תזכי לפגוש עוד הורים עם קשיים כשלך, זה מנחם, זה מעודד. ו... זו הזדמנות ללמוד לתרגם את התנהגות הילד, להבין לשם מה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג ואיזו התיחסות בונה נוכל לתת כדי לצמצם את ההתנהגויות המפריעות ולחזק איתו את הקשר כך שהוא ירגיש שייך, רצוי וחשוב. מברכת אותך לשנה קלה של יחסים טובים. עינת גבע, יועצת משפחתית, מנחה, מדריכה ומורה במכון אדלר.

תודה עינת על הפרטים החשובים ושלום לך שוב ויקי,

אני באמת חושב שהדרך הנכונה ביותר היא לעשות את זה כמו שצריך, כלומר להרים טלפון בלי לפחד מכלום ולהירשם לקבוצה שמתחילה מה שיותר מהר, אפשרי לבד אבל הרבה יותר נכון ואפקטיבי יחד, עם בן זוגך.

בתגובתך האחרונה הוספת הרבה פרטים חשובים והייתי רוצה בכל זאת לתת לך כמה טיפים בקצרה עבור כל אחד מהמצבים שתיארת שיהיו לך ל- "עזרה ראשונה".

את כותבת ש –

"היא רוצה לקבל שוקולד או גלידה עכשיו ואני מסבירה שאין לי עכשיו, אז היא מתחילה ליפול על הרצפה ולבכות וככה אנחנו עולים לאוטובוס".

אני מציע ש –

אל תסבירי יותר מדי. לא זה לא וזה בדיוק התפקיד שלך – לומר לפעמים "לא!". בנוסף, אל תנסי לפתח איתה שיחה כאשר היא בוכה ומתריסה, תמתיני שהיא תירגע וכך היא תירגע מהר יותר.

את כותבת ש –

"אחרי שמגיעים הביתה, אז אין לה כבר מצב רוח והיא מחפשת רק מה לעשות דווקא ומכל דבר בוכה".

אני מציע ש –

תקפידי לשמור על גבולות בלי להסס ובלי להרגיש אשמה, אבל חשוב לא פחות שתקרבי אותה אלייך, שתעשו דברים יחד: בישולים, ניקיונות, קניות בסופר, בכל הדברים האלה, ויקי, בתך בת השנתיים וקצת יכולה ליטול חלק ואז להרגיש גאה ושייכת. ואז גם פחות ופחות תרצה לעשות "דווקא".

את כותבת ש –

"יכולה גם להתחיל לזרוק דברים ולנשוך אותי חזק או מושכת לעצמה בשערות אם אני לא יביא או יעשה מה שהיא עושה".

אני מציע ש –

בגופך תמנעי אלימות. כלומר שכאשר היא מרביצה או נושכת או מתכוננת לנשוך את מחבקת אותה מאחור באופן כזה שהיא לא יכולה לתקוף אותך, ואת לוחשת לה באוזן: "אני ממתינה שתירגעי", "לכך אני לא מוכנה". כאשר היא תוקפת את עצמה (מושכת בשערות) תתעלמי.

את כותבת ש –

"אין מצב שמישהו יכול להרים עליה קול או להגיד אסור כי היא מתחילה לבכות ככה שאתה מוכן לעשות הכל כדי שתפסיק".

אני מציע ש –

תפסיקו להתרגש מהבכי שלה. נראה לי שאתם נותנים לה יותר מדי תשומת לב כאשר היא בוכה ודווקא בגלל זה היא מוסיפה לבכות. תתעלמו לחלוטין כאשר היא בוכה.

את כותבת ש –

"ניסיתי כמה פעמים להתעלם מהבכי, אבל זה נמשך המון זמן ולא נעים מהשכנים או עם אנחנו בחוץ, או מאנשים מסביב כי רק אותה היחידה שומעים וכולם מביטים עלינו".

אני מציע ש –

תדעי ותהי בטוחה שהבכי יימשך פחות זמן אם תתעלמי ובאמת תתעלמי. היא חייבת להרגיש שהבכי לא "מזיז" לכם ורק כך היא תפסיק להשתמש בו.

את כותבת ש –

"אם יוצאים יחד למסעדה או אנחנו בבית מלון בחדר אוכל, אז היא רק עושה משחקים עם האוכל ולא אוכלת, ולא רק שאני מסכימה לה לשחק בסופו של דבר כי על אף שכנועים שלי לאכול היא רק צורחת ואומרת לא רוצה שבא לה משהו אחר".

אני מציע ש –

אל תשכנעי אותה לאכול. אם היא לא רוצה לאכול שלא תאכל.

את כותבת ש –

"מביאים לה משהו אחר, אז גם זה לא טוב היא יכולה להעיף את זה לרצפה. אז אני אומרת יאללה שתעשה משהו רק שתהיה בשקט, אבל!!! היא רואה שלא מתייחסים עליה ולא אומרים מה לעשות,אז היא מתחילה להתערב לנו באוכל , לזרוק לצלחת שלנו דברים או עוד משהו, אז קמים והולכים".

אני מציע ש –

אל תזמינו לה משהו אחר ותפסיקו להתרגש מהבכי שלה. היא מבינה שאתם רגישים לבכי שלה וכך הבכי הופך להיות הנשק שלה.

את כותבת ש –

"בעלי ואמא שלי תמיד היו בצד של הילדה ואוי וואי אם אני יעיר לה או יצעק ישר היו אומרים לידה שאני לא בסדר אז עכשיו היא עושה להם מה שבה לה, אפילו מחריכה את אמא שלי עם יד חבולה לקחת אותה כל הזמן על הידיים והיא עושה זאת, לקחת לה חופשי חודשי שהיא צריכה ללכת לעבודה זה גם בסדר רק אל תבכי. ובעלי רואה שהמצב מדרדר, אז הוא נזכר להעיר לה או להרים קול, והיא לא מסוגלת לשמוע אותו מעיר, אז היא לא יכולה להירגע הרבה זמן והוא מרים ידיים ומביא לה נשיקה ואם אני אומרת אסור, אז מהצד השני יש את אבא שירחם וינשק...".

אני מציע ש –

גשו להדרכה וגשו יחד. בהצלחה ושנה טובה!

דני תודה רבה לך על כל העצות. למדתי הרבה מדבריך, אבל מבינה שבלי הדרכה של מומחים אנו לא נסתדר. וגם בעלי צריך לשמוע לאנשים מקצוענים. תודה רבה גם לעינת, ישר אחרי חגים יצור קשר עם מכון אדלר.
בינתיים שיהיה לכם שנה טובה! וחג שמח

זה מעולה ויקי... מעולה שקיבלת את ההחלטה!
שיהיה בהצלחה ו.. שנה טובה.

לא ברור לי מדוע אמא שלך מתערבת בהחלטות?
נראה לי שיש לך בעיה נוספת- מי מחליט בבית שלכם, במיוחד
כל מה שקשור לילדה.

היא רק סבתא לא אמא. מי שמחליט זה רק את ובעלך.
לסבתא יש תפקידים אחרים.

זה נכון ריטה אבל ככל שישנן מחלוקות בין ההורים כך קשה יותר לסנן את ההתערבויות מבחוץ. במיוחד כאשר צריך לעתים קרובות את העזרה של ההורים בגידול הילדים ו... את יודעת.

כנראה ויקי משתייכת לאותו מגזר שממנו אני באתי... למזלי, בחיים לא גרתי כמה דורות באותה דירה, אבל כל פעם שהורים שלי או של בעלי היו מתערבים בויכוחים שלנו או בחינוך ילדים- תמיד העמדתי אותם במקום (בצורה עדינה ככל הניתן) והבהרתי שמי שמחליט כאן זה אני ובעלי וזה בדרך כלל "לחומרה".
כמובן שאני תמיד פתוחה לצעות ועצות אבל לכל דבר יש את הזמן שלו וזה לא יהיה מול הילדים

היי ריטה,
אני לגמרי מבין אותך. כהורים אנחנו צריכים לדעת להציב גבולות, לא פעם גם להורים שלנו. לא תמיד זה קל ולא כולם יודעים איך לעשות את זה.