מילא אם היתה מגינה על בתה בצורה מוגזמת. התוצאה, בינינו, הפוכה.

היי אסתי,
כאשר הנכדה רואה את אמא שלה עומדת על הרגליים האחוריות כדי להגן עליה היא מסיקה על עצמה שהיא חלשה, שהיא לא מסוגלת להתמודד בכוחות עצמה, שנגרם לה עוול כזה שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום ובעיקר - שאפשר להשתמש באמא שלי כדי "להחזיר" לבן דוד שלי ולכל מי שמאיים עליי. כך, לאט ובטוח, היא גם מאמצת או עשויה לאמץ את "עמדת הקורבן" שהיא עמדה מושכת אש ורחוקה מלהיות מוגנת.

עם זאת, אפשר כמובן להבין את התגובה של האמא; אם זו הדרך היחידה שזמינה לה כדי להתמודד עם העניינים שם הרי שכל הצעה אחרת תרגיש לה כהזמנה לאיבוד שליטה. וכאן, יכול להיות שלך יכולה להיות איזושהי השפעה. את שואלת "האם אני כסבתא יכולה להתערב?" והתשובה היא בהחלט כן, בסופו של דבר הכול קם ונופל על סוג התקשורת ולכן חשוב איך את ניגשת לעניין.

לדעתי הנכון במקרה הזה הוא "לתת כבוד" לחרדה של האמא וכל הזמן לתת את ההרגשה שאת מבינה את עמדתה ואת הנחישות שלה למנוע מקרים מן הסוג הזה. מה שכן, את מציעה לה דרך אחרת ואת מציעה לה את הדרך האחרת ממקום נקי וצנוע לחלוטין, לא מהמקום הזה של "אני יודעת" אלא מהמקום של "נראה לי", לא - "את חייבת להפסיק עם..." אלא "יש לי הרגשה שאם תעשי ______ במקום ______ אז .. זה יהיה יותר אפקטיבי". ואפילו "... אני לא יודעת.. אולי אני טועה. נראה לי ששווה לנסות".

ומה בעצם "שווה לנסות"? מהי הדרך האחרת שאנחנו רוצים להציע לה?

הרעיון הוא להעניק לילדה ביטחון שהכול בסדר ואת התחושה של "אני סומכת עלייך! מבינה אבל סומכת עלייך!":
לחבק אותה כאשר היא בוכה או מתלוננת שחטפו לה מבלי להתחשבן עם בן הדוד שלה; למנוע את מה שאפשר למנוע (בן הדוד מרביץ), אבל להתעלם ממה שממילא לא ניתן (האכזבות האופייניות האלה על שלקחו לה וכדומה); למנוע את מה שמתחייב למנוע (שוב... בן הדוד מרביץ), אבל להתעלם ולאפשר לה להסתדר בכוחות עצמה כאשר מבין כל הצעצועים שיש מסביב הם רבים על צעצוע אחד. ואולי הכי חשוב, להימנע מדרמות ומתגובות אמוציונאליות. אין צורך להיות דרמטי כאשר אנו עומדים כחוצץ בין שני פעוטות כדי למנוע מאחד מהם להרביץ.

אם אפשר להקדים את התגובות של האמא בכך שאתם – את או ההורים של הנכד – תתגייסו לשם כך אז כמובן שזה טוב. וזה יכול להיות טוב רק כאשר ההתערבות מתחייבת, שהרי אין הכוונה להחליף את הטעויות שלה בטעויות שלכם.

בהצלחה לכם!