היי מרינה,
תשמעי, זה לא עניין של טיפים אלא של דרך ואמונה. נכון שבסופו של דבר אנחנו מוציאים הנחיות פרקטיות ברורות מהדרך והאמונה אבל אי אפשר להתחיל מהסוף. בלי להבין את ה"מה" לא נבין את ה"איך". "איך מתמודדים עם לקיחת אחריות על שיעורי הבית של הילדים?" - שאלת השאלות של הורים לילדים בביה"ס יסודי והתשובה באופן כללי ביותר: זו לא צריכה להיות ההתמודדות שלך ובוודאי לא האחריות שלך.
המעורבות שלנו ההורים בהכנת שיעורי הבית של הילדים ראויה ותורמת כאשר אנחנו מביעים התעניינות, מציעים עזרה, מעניקים עזרה ישירה או העקיפה (שיעורים פרטיים), מזמינים לשתף, קשובים לקשיים והכי-הכי חשוב: מודעים לגבולות ההשפעה שלנו ולכך שלא הכול נוכל לשנות. כאשר יש לנו את המודעות הזאת קל לנו יותר להרפות ולהוריד לחץ ובכך לשמור על יחסים "נקיים" עם הילדים שלנו וזה הכי חשוב.

לפעמים אני רואה הורים שנלחמים עם הילדים על הכנת שיעורי הבית במתמטיקה והילדים עושים הכול כדי לברוח מלוח הכפל והבעיות המילוליות, כל כך הרבה מתח, כעסים, תסכול ותחושות כישלון יש שם ובסוף, עם או בלי קשר למעורבות ההורים, הילדים קצת גדלים ואין להם שום בעיה להבין מהי הנחה של 15% או כמה עודף עליהם לקבל בסופר.

יש לך שני ילדים מאובחנים אם אני מבין נכון. הם מטופלים בריטלין? אם לא – מדוע לא? אני באמת לא מוטרד מעניין הלימודים כמו מההשלכות של דימוי עצמי שלילי וקשיים חברתיים הנובעים מכך, דוגמה אפשרית לכך היא בן השמונה שמעדיף את חברת הילדים הגדולים ממנו על פני ילדים בני גילו. ביי בינתיים..

הילדים מטופלים ברטלין la אבל עדיין יש הקשבה וריכוז אבל אינם מבינים יש בעיה בקריאת המשימות הנדרשות אליהם הם זקוקים לתיווך צמוד גם בכיתה ובזמן הכנת השיעורים ובשביל לערוך איבחונים על לקות למידה היכן אני יכולה לבצע ועים כדיי כי מסגרות החינוך לא מבטיחים על שילדיי יקבלו את המענה