היי תמי,
את כותבת שהיא מודעת לכך שזה אסור והייתי רוצה להפנות את תשומת ליבך להבחין בכך שהמודעות הזאת היא לעתים דווקא חלק מהבעיה:
כאשר הבת שלך רואה בהתנהגות מסוימת התנהגות אסורה, היא מקבלת בכך הזדמנות מצוינת להחזיר לעצמה כל מיני תחושות של עצמאות וביטחון (אשר "הולכות לאיבוד" במאבקי היום-יום) כאשר היא בוחרת להתנהג הפוך לכללים.

בואי תנסי לעשות משהו ואשמח גם אם תעדכני אותי בתוצאות:
כאשר בתך אומרת על הבובה שלה (למשל) שהיא "בובה מסריחה" את שואלת אותה: "מה... למה את מתכוונת?". את לא כועסת ולא אומרת לה שזה "אסור" ובכלל לא מתרגשת מהעניין. את רק מקשיבה לה ומתעניינת:

"אז מה... את כבר לא אוהבת את הבובה הזאת?"
"אילו בובות את כן אוהבת?"

כמו כן יהיה טוב אם תמשיכי להרחיב את ההתעניינות בה גם ללא קשר למה שאמרה.

כאשר היא אומרת לדוד שלה (למשל) שהוא "מטומטם" טוב תעשי אם לא תענישי ולא תאיימי ולא תתחשבני איתה בשום צורה. מה כן:

"למה אמרת לו את זה?"
"יש משהו שאת רוצה לספר לי?"
"את יודעת... אני חושבת שהוא נעלב?"
"רוצה לבקש סליחה?"
"... מתביישת? תרצי שאבקש בשמך?"

אוקיי, זה בדיוק הפוך לתגובה שלי. אני לא מענישה כשהיא מדברת ככה אלא רק אומרת לה אסור .מבטיחה לעדכן אחרי שאפעל בהתאם לעצתך. תודה.

בהצלחה!

דני שלום,
לא חזרתי עם תשובה בגלל שהילדה מאז ההתכתבות שלנו בפורום לא חזרה על המילים הללו. ברגע שזה יקרה אני אעדכן כמובן.

:-))