היי ריטה,
לא כל כך הבנתי,
מתי הוא נשכב על הרצפה? כשהוא רוצה לקבל ממך משהו שאת לא יכולה או לא מוכנה לספק לו? הוא גם בוכה בזמן הזה? כועס? את יכולה לתת לי דוגמה למקרה כזה?

זאת הבעיה- אני לא יודעת למה ליחס את ההתנהגות הזאת.
זה לא קורה מכיון שהוא לא קיבל משהו או בעקבות מה שעשינו או לא עשינו
מה שאני חושבת שאולי זה קשור לעייפות שלו מהגן. מתחילת החודש הוא נשאר שעה נוספת בגן.
כי,למשל, אתמול הוא ניגש למראה התלויה על הקיר והתחיל לנדנד אותה למרות שהוא יודע שזה אסור וכשניסיתי לעצור אותו אז הוא התחיל לצחוק בצחוק הסטרי (אף פעם לא ראיתי אותו ככה) אז פשוט חיבקתי אותו עד שהוא נרגע

אני מניח שהעייפות לא מסייעת לו אבל היא לא הסיבה.
אבל בואי נשאל אחרת ריטה -
מה בעצם הבעיה?
הוא לא קם מהרצפה? שלא יקום. היכן הבעיה? הוא נשכב על הרצפה כאשר אתם מחוץ לבית, נניח בקניון? ואם תקראי לו להצטרף אלייך תוך כדי שאת הולכת ומתרחקת - הוא לא יבוא אחרייך?

אגב, פעלת מצוין לדעתי במקרה המראה. אני גם חושב שהצחוק ההיסטרי שאת מתארת הוא בדיוק מסוג התגובות האלה שיש לילדים קטנים ברגע שהם חשים לחץ סביב כל העניין הזה של "מציאת מקום". חשוב שתספקי לו כל הזמן אלטרנטיבות: אנחנו לא משחקים עם המראה אבל אתה מוזמן להכין יחד איתי.. עוגה, אנחנו לא נוגעים לתינוק בפנים (אגב הנושא הקודם) אבל כן יכולים ללטף בעדינות את גופו. כלומר יותר דגש על ה"כן" וכמה שפחות על ה"לא".

ככל שאת יכולה לקרב אותו אלייך, לשתף אותו, לתת לו הרגשה שהתינוק הוא "שלנו" ולכן הוא יותר ממוזמן לקחת חלק בטיפול בו, ככל שתכניסי שמחה, קלילות, הומור... כך הוא יזכה לשקט הפנימי שהוא זקוק לו.

מבחינה עקרונית לא מפריע לי שהוא נשכב על הרצפה ואני יכולה "להתעלם" מהבכי. מה שכן, שמתי לב שבמקרים שאני/בעלי מתעלמים והוא נכנס חזק לזה. מאוד קשה לו להפסיק. אחרי כמה דקות הוא נכנס למצב של בכי היסטרי שהוא לא מצליח לצאת ממנו, אפילו שהוא רוצה. ( בדיוק כמו עם הצחוק שכתבתי מקודם).
לכן במקרה כזה אני לא חושבת שזה נכון להתעלם.
בזמן אחרון כל ערב יצאנו מהבית לחברים שלו, קניון.
יכול להיות לא היה לו מספיק זמן לבד, רק איתי (בלי אנשים מסביב ובלי תינוק).
השבוע אני אנסה להעסיק אותו בבית, בלי חברים.
כמובן שתינוק איתנו.
דבר נוסף, הוא התחיל להגיד שהוא לא רוצה ללכת לגן.
וזה בטח קשור לזה שאיזשהו יום שאלתי אותו האם אתה רוצה ללכת לגן או שאתה רוצה להישאר בבית, ובסוף הלכנו לגן יותר מאוחר.
אני יודעת שבגן טוב לו, יש לו הרבה חברים והוא משחק איתם אז איך להתיחס לאמירות שלו שהוא לא רוצה ללכת לגן?

אמירות כמו "אני לא רוצה ללכת לגן" הן הזמנה לשיחה ואין מרגש יותר כאשר הילדים שלנו מזמינים אותנו לשיחה. מה עושים? נענים להזמנה:

"למה אתה לא רוצה ללכת לגן?"
"מה היית עושה אם לא היית הולך לגן כל הזמן?"
"מי החברים שלך בגן?"
"מה עושים ב"שיחת בוקר?"
"מה אתה יותר אוהב: את הפעילות בפנים או בחוץ בהפסקות?"
"איזו גננת אתה אוהב?"

... וככה ריטה, בלי לנסות להציע פתרונות לכל מיני קשיים שהוא עשוי להעלות אלא רק להקשיב לו, לשאול ולהקשיב, זהו. זה מה שהילדים שלנו צריכים. בשורה התחתונה, אם את מרגישה שהוא עדיין ממתין ממך לתשובה בעניין חוסר הרצון שלו ללכת לגן את יכולה לספר לו קצת על עצמך ועל כל הדברים שאת עושה ולא תמיד רוצה ו... זהו, אין לך מה לעשות מעבר לכך. מה שכן, בינתיים שוחחת במשך עשר דקות עם הבן שלך ובכך את מנמיכה את הסבירות שהוא ייגש לנדנד את המראה שעל הקיר.

כל העניין הזה שהוא שוכב על הרצפה והוא נחוש להישאר שם ולהגביר את ווליום הבכי שלו כאשר אתם מתעלמים, נועד להביא אתכם אליו והוא מצליח בכך. ואני יכול להבין, גם אני לא הייתי יכול לראות את הילד שלי מתייפח בבכי ולהתעלם. וזאת בדיוק המלכודת. לכן ריטה הכי טוב (תמיד) למצוא את הדרך "להגיע" אליו בדרך אחרת שהיא בדרך כלל זו שיש בה הרבה הומור, קלילות, תחושה של ביחד. אני חושב שזה רעיון מצוין, כפי שהצעת, שתפני עבורו זמן ייחודי עבורו וללא חברים. זה לא אומר שבזמן הזה את צריכה להעסיק אותו. החשוב הוא שתהיו יחד ותרגישו (עם דגש על כך) יחד.

לדבר... הוא עדיין בן 2.3 נכון שהוא מדבר יפה יחסית לגילו, והוא יודע להסביר דברים בסיסיים, אבל לא נראה לי שהוא ידע לענות על רוב השאלות שכתבת.
אבל בטח התכוונת לתת לו תשומת לב

ריטה זה נכון, הכוונה לתשומת לב, הקשבה, הבעת התעניינות. משום מה (אולי בגלל השאלה השכנה) היה לי בראש גיל בוגר יותר אבל זה לא משנה. החשוב הוא העיקרון של "לתת מקום" לדברים שלו כדי "לתת מקום" לו.

היום בבוקר, הגדול שלי היה צריך לצחצח שיניים, אבל לא רצה, לכן כל פעם שהבאתי לו מברשת שיניים הוא זרק אותה על הריצפה ואני ב"טבעיות " הרמתי אותה, כמובן אחרי כמה נסיונות הוא ציחצח שיניים.
יש פתרון יותר יעיל? תוך כדי ניסיתי להגיד לו בוא תצחצח שיניים ותוכל לראות טלויזיה עד שהולכים לגן- זה לא עזר.
והקטנציק (בן חצי שנה) התחיל לדרוש שמישהו יהיה לידו כל הזמן.
פשוט לא נותן לזוז וזה לא שחסר לו תעסוקה- מובייל, אוניברסיטה, שטיח, טרמפולינה, האם יש לך רעיונות.
מאוד קשה איתם אחרי הצהריים כשאני לבד איתם. זה בערך נראה כך: הקטנציק כל הזמן תלוי על היד שלי וגדול "לסירוגין" משחק, בודק גבולות, רואה קצת טלויזיה (אם אני צריכה להרדים את אחיו הקטן או לבשל).
אך להגיע למצב שהם יעסיקו את עצמם לפחות רבע שעה, כדי שאוכל לעשות משהו בבית?

היי ריטה,
יש לך שני גוזלים בבית ושניהם תלויים בך כפי שגוזלים מבקשים בקרבת אם. נכון שהגדול בדרך להיות אפרוח אלא שעדיין אנחנו מדברים על אפרוח וכדי שהאפרוח הזה יעז לפרוש כנפיים ולהיות עצמאי, לצחצח שיניים לבד, לאכול לבד בלי לעצבן אותך "על הדרך", ובכלל להשתחרר, הוא צריך לצבור מספיק ביטחון בכך שאת שלו ובשבילו ושהתינוק הזה שעל הידיים שלך לא מהווה איום כל-כך גדול.

לפיכך:
תניחי את התינוק בעגלה לידך או בקרבת האמבטיה על שטיח או משהו חם ונעים, ותתפני להיות לצד הגדול שלך, ממש ללוות אותו ולראות אם הוא זקוק לך ומעוניין בעזרתך. אל תמהרי לגשת לתינוק כאשר הוא בוכה, תני לגדול שלך להרגיש שהשתי דקות האלה הן שלו ורק שלו. וככל שאת איתו ויש התקדמות בשיתוף הפעולה את מדברת אל התינוק שלך, ש...אולי בוכה עכשיו, ואת אומרת לו שהנה "אנחנו מסיימים ומגיעים אליך" עם דגש על "אנחנו" (במקום "אני").

את מציינת שבשעות אחה"צ התינוק על הידיים שלך והגדול כל הזמן בודק גבולות כאשר בעצם ריטה, הוא בודק את מקומו - מבין שאת "תפוסה" חזק ובודק מה אפשר לעשות כדי להחזיר אותך חזרה.

"אך להגיע למצב שהם יעסיקו את עצמם לפחות רבע שעה, כדי שאוכל לעשות משהו בבית?"

לעשות את זה יחד! תראי ריטה, קחי את הגדול שלך צמוד אלייך וכל מה שאת רוצה לעשות בבית תעשי יחד איתו, תשתפי אותו, שיעזור לך בכל מה שאפשר, אם זה לנקות או לבשל או למיין כביסה ואת הסכו"ם.... מה שהוא יכול ובמה שהוא יכול. זה ברור לי שה"עזרה" שתקבלי היא לא באמת עזרה, אבל באופן הזה את מחזירה לו את תחושת הביטחון שהוא זקוק לה שאת קרובה אליו יותר מתמיד, והוא בעל ערך, בעל יכולות, מעורר גאווה (ולא אכזבה). והמעניין ריטה שדווקא אז הוא יבקש, מתישהו, את הלבד שלו וירצה לראות טלוויזיה.

התינוק במצב הזה צריך להיות נוכח, הוא זקוק לקרבה הפיזית והרגשית, לתחושת הנוכחות, להחליף לו משחק מדי פעם וכדומה. אלה הם בהחלט דברים שניתן לעשות תוך כדי והאמת ריטה, חשוב שהם ייעשו תוך כדי עם הילדים כי אחרת, התוצאה היא שההורים צמודים לילדים, לא עושים את מה שהם באמת רוצים ולכן מבואסים רק מהמחשבה של מה יצטרכו לעשות כאשר הילדים ילכו לישון. לא טוב! את האנרגיות והכוחות שלנו (שאנחנו כל-כך זקוקים להם בגידול ילדים) נרוויח ככל שננוע במעגל העשייה שבו תחושות השליטה והדינמיקה החיובית חוזרות אלינו.

הגדול שלי עוזר לי מעולה ומה שהוא יכול לעזור לי אני מבקשת ממנו.
הוא יודע להפעיל מכונת כביסה, לתלות ולהוריד גרביים תחתונים, יודע של מי כל דבר ואפילו שם את הדברים הקטנים במגירה של כל אחד.
הוא "עוזר"לקלף ירקות, לפעמים ניגש לתינוק ועוזר להעסיק אותו.
הוא עוזר לי להגיש לי הכל לשולחן אוכל
כמובן שאני נותנת לו להרגיש חשוב וגדול.
פשוט כשאני רוצה לבשל ארוחת ערב זריזה ואני לא צריכה עזרה אז מתחילה הבעיה, אני לא רוצה לבקש ממנו שיעזור לי לקלף ת"א או גזר שאני לא צריכה אותם.

ברור ריטה :-) בסופו של דבר גם לא פחות חשובה ההתנהלות הספונטנית. הכוונה ריטה מה שיותר לקרב אותו ונראה שאת עושה את זה מצוין!

התינוק בן חצי שנה והגדול קצת למעלה משנתיים - שניהם קטנטנים שזקוקים לך וצריך להביא בחשבון שעם ילדים בגיל הזה הלוגיסטיקה הופכת מאתגרת יותר.

החשוב הוא העיקרון - ככל שתינתן עדיפות לצרכים הרגשיים של הילד כך הוא ישחרר אותנו לענייני היום-יום.

אגב, ילד בין שנתיים לא יקלף גזר או תפוח אדמה. אבל יכול להיות שהוא ישמח לעמוד לידך לראות איך את עושה את זה, לשחק עם הקליפות, לזרוק לפח.. וכו'.

אגב, ילד בין שנתיים לא יקלף גזר או תפוח אדמה. אבל יכול להיות שהוא ישמח לעמוד לידך לראות איך את עושה את זה, לשחק עם הקליפות, לזרוק לפח..

הוא כן יודע לקלף ויש לנו קולפן "בטיחותי" קרמי שהוא לא יפצע

אז בכלל מצוין :)