היי מיכל,
להערכתך - הגננת אומרת שהכל בסדר משום שאכן הכל בסדר או שהיא לא ערה לקשיים שלה?
מהן הבעיות החברתיות?
מה כוונתך כאשר את כותבת שהיא "לא מצליחה" להזמין חברות אחה"צ? היכן זה נופל?

דני שלום,

קשה לי להעריך שכן אמהות אחרות שמכירות אותה משנים קודמות אומרות שהיא אלופה ואין דבר שנופל מעיניה פרט לכך שאני עדכנתי אותה בתחילת שנה וגם בודקת אותה מדי פעם כך שלא נראה לי שהיא לא ערה.
הבעיות החברתיות זה אומר שהיא לא קובעת עם חברות לשעות אחה"צ מה שהיה נהוג בעבר ונהוג גם אצל האחים שלה (בתי הצעירה יותר הולכת מזמינה בקביעות חברים וחברות)
היכן זה נופל אני לא ממש יודעת שכן אין ממש הנתראקציה בין ההורים כך שלא מתקשרים להזמין אותה אחהצ"ה וכאשר אני מבקשת אותה האם היא רוצה ללכת או להזמין אזי היא מתקשה בבחירה וגם כשכבר אנו מתקשרות לרוב זה לא מצליח.

ולמה זה לא מצליח?
אילו בעיות חברתיות את מזהה מעבר למפגשים אחה"צ שכרגע אנחנו יודעים שאינם מתקיימים? והכי חשוב - מה בתך אומרת על כך? נניח היתה היא עצמה כותבת לי, מה היתה מספרת או שואלת?

למה זה לא מצליח??? שאלה מצויינת אלפי סיבות או תרוצים.
בעיקר צריך שניים לטנגו ועד שהבת שלי מחליטה לעשות צעד קדימה בדרך כלל כולם כבר עסוקים.
לדעתי הבעיה נובעת מחוסר ביטחון עצמי של הבת שלי, פחד מדחיה או שהיא פשוט שכחה אך לתקשר עם בני גילה?!
היא עצמה עונה לשאלתך באין לי עם מי לשחק! דבר שהיא גילתה שפורט על מיתרי משנה קודמת אך השנה אני מראה לה שזה לא אמיתי ושהיא כן משחקת בגן.
מעבר לכך היא לא מרחיבה.

היי מיכל,
כפי שאמרת, צריך שניים לטנגו והשאלה - עד כמה בתך מעוניינת בכלל ב"ריקוד" הזה? יתכן שהיא מהססת כתוצאה מחוסר ביטחון, אבל בהחלט יתכן שהיא בוחרת בכך במודע ולחלוטין לא מהססת. היא פוגשת ילדים בגן, יוצרת עמם אינטראקציה ואפילו אינטראקציה חיובית על פי דיווחי הגננת ו... מספיק לה. אלא אם כן היא מרגישה אחרת ואת זה אנחנו יכולים להבין אך ורק לפי העדויות שלה. כאן מיכל עדיין לא הבנתי האם היא מתלוננת, האם היא מעוניינת בשינוי ומבקשת אותו, האם לדעתך היא מרגישה בודדה או דחויה...

הי גיל,

רק לאחר שהאחים שלה מתפזרים לחברים והיא נשארת איתנו לבד היא מרגישה שהיא כן רוצה ללכת ולעיתים זה כבר מאוחר מדי כיוון שהשעה מאוחרת וכולם כבר עשו תוכניות אחרות.
איך לדעתך כדאי יהיה לשאול אותה האם יש בעיה מבלי לעורר אצלה את התחושה שאנו מודאגים מכך?
בברכה,
מיכל

... נגעת בדיוק בנקודה לדעתי - איך באמת נבטיח שלא אנו אלה שיוצרים בילדה שלנו את הקושי הודות לחרדות (שלנו), לשאלות (שלנו), לציפיות (שלנו)?

לדעתי מיכל - אם תתני לה לגיטימציה מלאה לבחור עם מי להיות ומתי להיות, בלי לשאול אותה כלום, בלי להציע לה, בלי לתת לה את ההרגשה הזאת שיש "מקובל" ו"רצוי" ושהיא לא נמצאת שם, ושהיא לא עומדת באילו שהן ציפיות, אז תקבלי תשובה מלאה וברורה לשאלתך האם יש או אין בעיה. את התשובה הזאת תוכלי לקבל מתוך שני תסריטים אפשריים:

1. תראי את הילדה שלך מרוצה ושבעת רצון ומכך תביני שהכל בסדר והיא לא מתמודדת עם קושי חברתי מטריד שדורש את התערבותך.
2. תשמעי אותה אומרת לך בקול ברור שאכן קיים קושי ושהיא אכן מעוניינת בשינוי. נכון לעכשיו ה"קול" הזה חסר, לי בכל אופן היה קשה "לשמוע" אותו אפילו שחזרתי ושאלתי והסיבה לכך מיכל היא שנכון לעכשיו האחריות נמצאת אצלך. כאשר תורידי ממך את האחריות על חיי החברה של בתך היא תקבל אותה במלואה על עצמה, כפי שצריך להיות.