היי לילך,
קודם כל כיף לשמוע שאתם מגדלים ילד מקסים ומאושר. את כותבת שאתם מודיעים לו מראש ומאפשרים לו זמנים קצובים לצפייה בסרטונים ולמשחקים במחשב - קצת בבוקר וקצת לפני האמבטיה. אני לא בטוח שזה טוב. אתם בעצם מודיעים לו מראש שהוא יקבל קצת ממה שהוא רוצה כל כך הרבה, ובלי לרצות אתם בעצם מגבירים את ערכם של המחשב, הטלוויזיה והאייפד, הופכים אותם לאטרקציות שראוי להילחם כדי להשיגן, לדברים שאף פעם לא באמת שבעים מהם, לפנטזיות.

את כותבת על כך שלפעמים את חושבת שאולי החסרונות של הקדמה עולים על היתרונות. מה לדעתך יקרה אם הוא ישחק הרבה במחשב ויצפה הרבה בסרטונים באייפד? לדעתי הכי נכון להגביל אותו רק כאשר יש לכך סיבה שאינה קשורה למחשבות ולחרדות שלנו:

עכשיו סוגרים את המחשב/טלוויזיה/אייפד כי...
עכשיו יושבים לאכול,
עכשיו נכנסים לאמבטיה,
עכשיו אמא ואבא מתגעגעים אליך,
וכ'.

לדעתי כך גם יהיה לו קל לקבל בהבנה את הגבול שאתם מציבים לו.

לילך, ההורים שלנו פחדו מהטלוויזיה ואנחנו מפחדים מהאייפוד והאייפד וכנראה שכל דור ימצא לו את השטן התורן שלו. לדעתי אתם יכולים להסיר דאגה ולשמוח על הילד המאושר שלכם, ובעיקר לדעת שהפרי האסור מפתה דווקא בגלל שהוא אסור. לא ככה?

נקודה טובה למחשבה...
תודה על התשובה,

הי דני,

אז מה אתה בעצם אומר? לתת לילד לשחק באייפד כמה שירצה? הוא יכול לשבת ככה כל היום, מבלי לזוז על הספה

... האומנם עירית, הוא באמת ישב כל היום על הספה? הוא (באשר הוא) לא ירצה לקום, לזוז, לקפוץ, לרוץ? אלה הם צרכים פיזיים של ילדים והם לא יוותרו עליהם בקלות? מתי הם כן יוותרו? כאשר ניתן להם סיבה טובה, למשל, כאשר נשדר להם שיש משהו פי אלף יותר אטרקטיבי ומפתה (האייפד למשל) עד כדי כך שכדי להשיגו צריך להיאבק עבורו, הוא מוגבל בזמן, לא מובן מאליו, כמו כל הדברים השווים ובעלי הערך.