הרגלי אכילה של פעוטה בת שנה ותשעה חודשים

מיה


שלום דני,

לאור התלהבותי מהפורום ומהתשובות המעמיקות (נעזרתי בך לפני מס' חודשים לגבי "חינוך פעוטה בת שנה ושלושה חודשים"), החלטתי לקרוא את הספר שלך. מעבר לזה שנהניתי מכל רגע, הוא נתן לי הרבה בטחון ואמונה ביכולת שלי לגדל "ילדה טובה", ואני שמחה מאוד שהתוודעתי אליו מספיק מוקדם, לפני שהספקתי לעשות על הבת שלי טעויות שמקורן ב"מחשבה שכך מציבים גבולות..."
ספר מעולה!

אשמח לקבל את חוות דעתך בנושא של הרגלי אכילה, בדגש על שתי הנקודות שאפרט מיד.
רקע קצר: כיום, הפעוטה בת שנה ותשעה חודשים, התחילה שנה שנייה בגן, יש לה אוצר מילים יפה (כמאה חמישים-מאתיים מילים), לא אומרת צמדי מילים או משפטים, ומבחינת הבנה אני לא מרגישה שהיא "מבינה כל מה שאומרים לה" כמו שהרבה הורים לפעוטות מעידים, ונראה לי שיש הרבה דברים שילדים בגילה מבינים והיא עדיין לא.
מבחינת אוכל, היא בגדול די נוחה ואוכלת טוב מבחינת כמויות, גיוון, ופתיחות למאכלים חדשים, וסבלנות
1. אנחנו מקפידים בבית על אוכל בריא (אוכלים מתוק וכו', אבל במידה), ומאוד חשוב לנו שגם הילדה תאכל אוכל בריא. בחודשים האחרונים היא התוודעה לעוגיות ולחטיפים, ויוצא שמידי פעם במהלך היום היא נזכרת בקיומם, מצביעה על הארון שבו נמצאות העוגיות, ומבקשת עוגיה, ואח"כ עוד עוגיה ועוד עוגיה. אני הרבה פעמים מתלבטת איך נכון להגיב. מצד אחד, אני רוצה להגביל את כמות העוגיות שאוכלת ביום, ולפעמים גם מעדיפה שתאכל קודם אוכל רגיל ותקבל עוגיות רק אח"כ. מצד אני, אני חוששת לפתח לה תסביכים וחסכים סביב ממתקים.
עד עכשיו, כשהיתה מבקשת יותר מידי, או בעיתוי לא מתאים מבחינתי, הייתי אומרת לה ש"אי אפשר עוד עוגיה" או "אחר-כך" או "מחר", מנסה לעבור "בנונשלנטיות" לדבר על משהו אחר או להציע לה משהו אחר לאכול. לפעמים זה עובד, ולפעמים היא בוכה אבל נרגעת אחרי פרק זמן לא ארוך. אם הרצון לעוגיות תוקף אותה כשהסבתא שומרת עליה, אז הסבתא לא "מתעסקת" איתה ונותנת לה כמה שהיא רוצה.
2. כאמור, בגדול היא אוכלת טוב בהשוואה לילדים בני גילה, אבל לפעמים אני מרגישה שלמרות שהיא רעבה, האוכל שיש לנו כרגע בבית לא ממש "עושה" לה את זה (אנחנו שנינו אנשים עובדים, ולא מבשלים כל יום, ולא תמיד קל לקלוע לטעם שלה ולרצונות הנוכחיים, ולפעמים אותה קציצה שהיא אכלה בהלהבות לפני שבועיים, פחות מדברת אליה עכשיו), ואז צריך יותר להתאמץ כדי לעניין אותה ולגרום לה לאכול. אז אני מנסה להעסיק אותה, לשיר לה שירים, או מפעילה כל מיני טריקים כמו לשים לה כל פעם חתיכה אחת על הכפית, ולהציב בפניה את האתגר של להביא את הכפית עם האוכל (יכולת שעדיין לא מוצתה עד תום אצלה). לפעמים, כשיותר קשה ויש לי פחות סבלנות או כוח אני מדליקה טלוויזיה, למרות שאני יודעת שזה לא מומלץ.
אני מכירה את הגישה של להשאיר את האחריות לאכול עליה, ואם היא לא רוצה שלא תאכל, אבל אני יודעת שאם היא לא תאכל היא תהיה עצבנית, ולדעתי, לא בהכרח תקשר את זה לרעב, ואולי זה ישפיע על היכולת שלה להירדם או יגרום לה להתעורר בלילה. אז אם מדובר בארוחת ערב, יותר חשוב לי לוודא שהיא אוכלת.

דני גיל

22-09-2012 02:58
היי מיה,
קודם כל תודה רבה על העדכון בעקבות קריאת הספר, אני שמח לראות איך לאט-לאט הספר הזה צועד בכוחות עצמו ונחשף לעוד ועוד הורים. כמובן שזה הרבה בזכות תגובות כאלה כמו זאת שלך שנכתבות ומושמעות בפומבי. באמת תודה.

לעניין ההתפתחות השפתית: ידוע שפרק הזמן שמתחיל בסביבות גיל שנה ועד גיל שנתיים הוא "שעתו היפה" של אוצר המילים. בהמשך נצפה לצירופי מילים פשוטים (אמא עוגיה :) ומעט אחר כך להרכבת משפטים מלאים ועד למשפטים מורכבים. לדעתי בתך נמצאת בשלב הזה של מיצוי שלב ההרחבה המשמעותי של אוצר המילים והיא בדרך לשלבים הבאים שאת מצפה להם. סביבך את רואה ילדים בגילה בשלב מתקדם יותר וזה טבעי. בדיוק כפי שטבעי שיש פעוטות שמתחילים ללכת בגיל תשעה חודשים ואחרים בגיל שנה וחודשיים. נשמע לי גם הגיוני שיש לה אוצר מילים יפה והיא עדיין לא מגלה יכולות מילוליות שאת רואה אצל ילדים אחרים, הן בהבנה (קלט) והן בדיבור (פלט). לדעתי היא פשוט מוצפת ולכן קשה לה להתארגן עם כל השפע הזה. זה דומה לדעתי לשני אסטרטגיות שונות הקשורות בהתארגנות:

יש כאלה שמכינים תבשיל ומניחים מראש על השיש את כל המרכיבים שהם צריכים, ולעומתם יש את אלה ששולפים דבר-דבר מהמקרר או מהארון תוך כדי הכנת התבשיל. לראשונים יידרש זמן ממושך יותר להכין את ה"תשתית" ועד שזו לא תהיה מוכנה נאחר לראות תוצאות. אבל דווקא בגלל זה נוכל להבחין בשלב מסוים בפרץ בהתקדמות ואז למתבונן מן הצד הדברים יתחילו להסתדר ובסופו של דבר - התבשיל יהיה מוכן. וזה מה שלדעתי יקרה עם בתך. לעומת האחרים שאצלם ההתפתחות ליניארית אבל בכל מקרה התוצאה בסופו של דבר תהיה אותה התוצאה. הכוונה היתה לפשט.. מקווה שלא סיבכתי :)

לגבי העוגיות - סבתות נותנות עוגיות וזה בסדר. אצלכם בבית את עושה מצוין שאת מאפשרת לה אבל עד גבול מסוים. לא צריך להיבהל מהגבול ומהבכי שלה. מה שכן, את כותבת שהקושי התחיל כאשר לאחרונה היא התוודעה לעוגיות ולחטיפים ולדעתי אם אתם רואים שהפיתוי גדול מדי עבורה כדאי לשים את הפיתויים האלה הרחק מהישג ידה או ממראה עיניה.

ולגבי האוכל והרגלי האכילה - את כותבת שהיא בגדול די נוחה ואוכלת טוב מבחינת הכמויות. זה מצוין ולא מובן מאליו. החוכמה ההורית היא לא לקלקל את זה. דעתי נחרצת בעניינים האלה ואני ממש ממליץ בחום לצאת לילדים מהצלחת. ולא לעודד ולא לשכנע. אנשים אוכלים כשהם רעבים והיחידים שהכלל הזה לא בהכרח תקף עבורם הם האנשים הקטנים (ילדים). ולמה דווקא ילדים? כי אנחנו ההורים מפעילים בהם מנגנוני התנגדות. בתך בפתח גיל שנתיים - היא יכולה להיות רעבה לקציצה, אבל היא רעבה פי אלף לגלות את העצמאות שלה. והעצמאות ותחושת האוטונומיה תמיד ינצחו את הקציצה אפילו אם זו הקציצה הכי טעימה שיש.

את כותבת שאת יודעת שאם היא לא תאכל היא תהיה עצבנית, אבל בכך את בעצם אומרת שהיא תהיה עצבנית משום היותה רעבה. ואם כך, שתאכל כאשר היא רעבה. כן.. אפילו אם זה שעה אחרי התכנונים שלנו.

האם כתוצאה מכך היא תפתח הרגלים לא נכונים? ותתרגל לאכול שלא בזמן שכולם אוכלים או שנכון לאכול וכדומה? אז זהו ש.. לא!

בדיוק להיפך:

כאשר היא תדע שהיא יכולה לאכול כשהיא רעבה ושיש לה "מילה בעניין" של מתי אוכלים וכל זה היא "תחזור" ללוח הזמנים הטבעי שלה שמן הסתם הוא לוח הזמנים שמתאים גם לכם (אתם הרי לא סועדים את ארוחת הערב בשעה 16:00).

ואגב - הטענה שהילדה עצבנית כתוצאה מרעב אפשר שהיא נכונה ואפשר גם שאנחנו ההורים חסרי נחת כאשר אנו יודעים שמשהו תקתק לא כמו שצריך ושאולי הילדה רעבה ו.. משליכים את חוסר השקט שלנו עליה. יש מצב?

בכל אופן, להלן כמה דברים שכן מעודדים את הקטנטנים בגיל הזה לאכול:

1. לאכול כולם יחד.
2. להכין יחד את האוכל (לתת לה לגעת, לחוש, לטעום תוך כדי).
3. לשים על השולחן מגוון אפשרויות.
4. להימנע מלשכנע.
5. לאכול טוב. אתם בעצמכם ההורים. לשבת ולאכול וליהנות מהארוחה בלי להתעסק עם הילדה ובמה שהיא עושה או במה שהיא שמה בפה.
6. לדבר בזמן האוכל. כן.. זה בדיוק הזמן.
7. לאכול עם הידיים סבבה בגיל שנתיים :)
8. אין כמו לאכול יחד כל המשפחה סביב השולחן וחבל שכל כך הרבה משפחות מודרניות מוותרות על התענוג (נכון.. לפעמים תוצאה של אילוצים) אבל דווקא משום כך, אכילה מול מסך הטלוויזיה אינה הרגל רע לדעתי.

מיה.. אני חייב רק לחזור למשהו שכתבת וגרם לי לחייך בעניין אוצר המילים: איך את יודעת שאוצר המילים שלה נע בין 150 ל- 200 מילים?

מיה

22-09-2012 20:34
תודה רבה על התשובה העמוקה והמפורטת :-)

לגבי אוצר המילים - עד שצברה מאה מילים עוד הייתי מתעדת בקובץ במחשב, אח"כ הפסקתי. מדובר במילים שהיא יודעת לבטא (בצורה מעוותת ולא תקנית, לרוב הברה או שתיים). היא כנראה מכירה עוד מילים, אבל לא אומרת אותן, אז הן לא נחשבות. בכל מקרה זו הערכה, יתכן שאני טועה קצת, אבל לא בסדרי גודל...
נכון לעכשיו, אני לא מוטרדת מההתפתחות השפתית שלה, הכוונה היתה רק לתת רקע, כי לפעמים אני רואה שמנהלי פורמים שמסייעים להורים להתמודד עם כל מיני בעיות או אתגרים, מציעים להגיד לתינוקות ופעוטות דברים מסוימים, ואני חושבת לעצמי - "להגיד... סבבה.. אבל אין מצב שהיא באמת תבין..." :-)

אני גם עוד לא מוצאת את עצמי יושבת איתה לאכול למרות שאני יודעת שמומלץ.
אז, אתה לא חושב שאכילה מול מסך טלוויזיה היא הרגל רע? אומרים שזה מסיח את דעתם וגורם להם לאכול לא לפי תחושות רעב ושובע. אני גם חוששת שנגיע למצב שכל פעם שאושיב אותה על כיסא האוכל היא תדרוש טלוויזיה. גם עכשיו היא דורשת מידי פעם, לא בהכרח כשיושבת לאכול.

לגבי העצבנות שלה כתוצאה מרעב, איך שאני רואה את זה – כמו שתינוקות שלא משכיבים לישון בזמן מגיעים ל"נקודת אל-חזור" שבה הם כבר לא מצליחים להירדם מרוב עייפות - אז גם אצלה, לפעמים אם היא לא אוכלת בזמן, השילוב של רעב ועייפות שאופיינית לערב מביאים לזה שהכל נהיה יותר קשה. גם אם היא מבינה שהיא רעבה ומתחילה לאכול, אז היא יכולה להתחיל לבכות ולהתעצבן על שטויות, כמו פירור שנתקע לה על האצבע.
מעבר לזה, בערב, אין הרבה מקום לגמישות מבחינת השעה, אם היא לא אוכלת בסביבות שבע, אז זה אומר שצריך לאחר את שעת השינה או לוותר על ארוחת ערב.
שוב, אני חושבת שאם היינו מגישים לה באותם רגעים מאכלים שמלהיבים אותה, היא היתה אוכלת בשמחה. אבל כאמור, לא תמיד קל או אפשרי לקלוע לטעם ולרצונות שלה.
אני מודעת לזה שלא כדאי ללחוץ ולשכנע לאכול ואני נזהרת מאוד לא לעשות את זה. אבל, אם מדובר בארוחת ערב, הארוחה האחרונה ביום, אז יותר חשוב לי שתאכל ושתוכל ללכת לישון בזמן, ואני מרשה לעצמי לעשות "טריקים" קטנים שיגרמו לה להתעניין באוכל ולשתף פעולה, כמו זה שהזכרתי בהודעה הקודמת. לדעתי, אני מצליחה לא להסגיר את זה שחשוב לי שתאכל. לפעמים הטריקים עוזרים ולפעמים לא, ובכל מקרה, זה כרוך במאמץ שלי. צפייה בטלוויזיה תוך כדי, יכולה "לעשות פלאים" מבחינת שיתוף הפעולה שלה, אבל אני לא בטוחה שכדאי.

אם אין לך מה להוסיף, תרגיש חופשי לא לענות... :-)

שוב, המון תודה!
שנה טובה!
מיה

דני גיל

22-09-2012 21:38
.. גם אכילה יחד יכולה לעשות פלאים. ולגיטימי לגמרי שזה לא מסתדר אבל במקרה כזה אני מעדיף את ה"נוכחות" של הטלוויזיה על הנוכחות שלך. כי הטלוויזיה לא תאכיל אותה ואת כן. למרות כל הטריקים העקיפים. וכאשר היא אוכלת מול הטלוויזיה הנוכחות שלך לצידה הופכת להיות נוחה ומשוחררת, כמו שצריך. את כותבת:

"אז, אתה לא חושב שאכילה מול מסך טלוויזיה היא הרגל רע? אומרים שזה מסיח את דעתם וגורם להם לאכול לא לפי תחושות רעב ושובע"

וזה בדיוק מסוג מסוג האמירות שמקוממות אותי כי הן מטעות הורים ומושמעות כל כך הרבה משום שעל פניו יש בהן היגיון. אני מציע לתת יותר קרדיט לילדים ופחות למי שמתיימר לפרש אותם. את ואני יכולים לאכול מול הטלוויזיה כל זמן שאנו רעבים ולהפסיק כל זמן שאנחנו שבעים והילדים שלנו לא? למה?

ואז את כותבת:

"... אני גם חוששת שנגיע למצב שכל פעם שאושיב אותה על כיסא האוכל היא תדרוש טלוויזיה. גם עכשיו היא דורשת מידי פעם, לא בהכרח כשיושבת לאכול"

הצעה ממני - שתראה טלוויזיה כמה שהיא רוצה. המילה "דורשת" אגב לא מסתדרת לי פה.

את כותבת:

"לגבי העצבנות שלה כתוצאה מרעב, איך שאני רואה את זה – כמו שתינוקות שלא משכיבים לישון בזמן מגיעים ל"נקודת אל-חזור" שבה הם כבר לא מצליחים להירדם מרוב עייפות - אז גם אצלה..."

מיה, תינוקות לא חוזרים ל"נקודת אל-חזור". הם פשוט נמצאים בנקודה שבה ההורים שלהם חוזרים על טעויות שעשו קודם לכן.

את כותבת:

"גם אם היא מבינה שהיא רעבה ומתחילה לאכול, אז היא יכולה להתחיל לבכות ולהתעצבן על שטויות, כמו פירור שנתקע לה על האצבע"

נו.. אז שתתעצבן. לא יודע אם זה קשור לרעב או לעייפות.. זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא שחסכת מאבק סביב נושא האוכל ולא הפכת את העניין ל"אישיו" (אני לא מתכוון לאיך שאת פועלת עכשיו אלא לאיך שהדברים יכולים להתפתח).

את ממשיכה וכותבת:

"... מעבר לזה, בערב, אין הרבה מקום לגמישות מבחינת השעה, אם היא לא אוכלת בסביבות שבע, אז זה אומר שצריך לאחר את שעת השינה או לוותר על ארוחת ערב"

היא תאכל בזמנים סבירים ככל שלוח הזמנים הזה לא יוכתב לה. וכדי להגיע ללו"ז קבוע ורגוע צריך לדעתי לעבור דרך לו"ז משתנה שבו הילד מפנים שהלו"ז שהוריו מציעים לו דווקא מתאים בול לצרכיו. ולכן טוב לפעמים לאחר את שעת השינה ולטובת המטרה הזאת אפילו טוב לפעמים לוותר על ארוחת ערב.

לסיכום: לדעתי זה הזמן לעוד ילד :) לכך גם התכוונתי ששאלתי אותך איך את יודעת כמה מילים היא יודעת ;)

מיה

22-09-2012 22:11
:-)