היי רותי,

אחשוב איתך "בקול רם" ותראי אם נראה לך רלוונטי:
הבכור שלך בן שלוש וחצי והצעיר בן שנתיים. לכאורה מפרידים ביניהם רק שנה וחצי אלא שבפועל יתכן שהרבה יותר. למה? כי ההפרש הלכאורה קטן הזה בגילאים הללו הוא הפרש שיוצר הבדל הרבה יותר גדול בהתייחסות של ההורים כלפי הילדים ממה שהוא באמת אמור להיות: ילד בן שלוש וחצי נראה ילד הרבה יותר גדול כאשר יש לו אח בן שנתיים, לעומת ילד בן שלוש וחצי שאין לו אחים בכלל. ובהתאם לכך היחס שלנו אליו. והציפיות.

כתוצאה מכך, הרבה פעמים קורה שהפרש הגילאים הקטן בין השניים משאיר את הבכור עם התחושה שתפסו לו את המקום מוקדם מדי, ושאנחנו מתייחסים אליו כאל ילד גדול טרם הספיק למצות את הרכות השמורה תמיד לקטנטנים. אם זאת החוויה שלו הוא עשוי להיאבק ולהתעקש לקבל את היחס הראוי לו מנקודת מבטו: שירימו אותו מהמיטה במצב שכיבה (כמו שמרימים תינוק?), שיגשו אליו בצורה מסוימת, וכדומה.

כאן באמת את יכולה לעצור ולבדוק האם יש משותף לכל הרגעים המתסכלים שלו, והאם יש קשר לדברים שכתבתי. ככל שכך שווה לך לדעתי לנסות שלושה ימים נניח לספק את רצונותיו מתוך מקום סמכותי לחלוטין, מתוך מקום של בחירה, להעביר לו את המסר ואת ההרגשה: "אין בעיה חיים שלי, יש לי כוח ויש לי זמן ובזמן הזה אני איתך!". וגם שהוא הבכור, כאמור, תני לו את הלגיטימציה לנצל את ה"זכות" להיות תלותי בך בדיוק כמו אחיו הצעיר. לא במטרה לגדל ילד תובעני ותלותי אלא במטרה לשחרר אותו מכך.

נכון שזה דורש התגייסות מצידך, אבל יש לך שניים קטנים והדרך הכי מהירה להשתחרר מהתלות האין סופית הזאת וליהנות באמת מארוחות שישי היא לספק במנות גדולות את הצרכים הרגשיים שלהם, עד שכל אחד מהם יהיה בטוח במקומו.

מה שכן, אל תתני לו להעסיק אותך בלי סוף, כלומר שאם הוא מבקש שתרימי אותו שוב מהמיטה בדרך שלו אז תעני לבקשתו פעם, פעמיים ואפילו שלוש, אבל אל תשתפי עמו פעולה אם את מרגישה שהוא עושה לך "דווקא".

הי דני,
אני בהחלט אנסה, ומה לעשות בקשר להתעלמות שלו מאביו? אביו שוטר ונורה בעבודה, הייתה סכנה לחייו והוא היה מאושפז בביה"ח ועכשיו והולך עם מקל. השגרה שלנו השתנתה- בעלי כל הזמן בבית, וכשאנחנו נוסעים לבדיקות אז בני עם הסבים,אתמול הוא ממש אמר לבעלי "לך מפה" כשהוא ניסה להתקרב אלי, וכששאלתי אותו למה אמר את זה הוא ענה "אני רוצה שאבא יפסיק ללכת עם מקל, אני רוצה שהוא יהיה חזק", הוא גם אומר שהוא רוצה שאבא ינהג. הוא מתעלם מבעלי ואינו רוצהלהיות בקרבתו מאז הפציעה.

בטעות כתבתי "להתקרב אלי"- התכוונתי כשבעלי ניסה להתקרב אליו.

אוקיי זו שאלה חשובה. והתגובה שלו מובנת, הגיונית. תמיד נכון לומר שהזמן יעשה את שלו, אבל יש כמה דברים שבהחלט כדאי לעשות במהלך הזמן הזה. קודם כל להגדיר בצורה ברורה את ה"משימה" שלכם ההורים, ויש לכם פה אתגר. למה אתגר? כי אתם צריכים בעצם לדאוג לשני דברים שלכאורה באים בסתירה:

1. ליצור קרקע שתיתן לו מספיק ביטחון לבקש חזרה את הקרבה של אביו.
2. להעביר לו מסר ברור - מעל כל ספק - שלמרות הפציעה של אבא, אבא לא מוותר עליך.

כדי לקיים את סעיף 1 יהיה עליכם לכבד את הבחירה שלו בך ואת ההתרחקות שלו מאביו, וכדי לקיים את סעיף 2 יהיה עליכם לקרב בכל זאת את אביו אליו. ואם כך, איך עושים את זה יחד?
יש פה בעצם חבל דק שאתם צריכים ללכת עליו, אבל זה לא כזה מסובך ברגע שאתם "רואים" את החבל, ולכן היתה חשובה לי ההקדמה הזאת. אז בואי נתהלך עכשיו על החבל הזה בלי ליפול, וניעזר בדוגמה הבאה:

נניח שבעלך צופה בטלוויזיה ותוך כדי הוא שואל את הילד משהו או מבקש ממנו משהו. הילד מתעלם. הוא (האבא) או את שואלים את הילד: "מה חיים שלי... למה אתה לא עונה לי?"; "למה אתה לא עונה לאבא?". ואתם שואלים את השאלות האלה במנגינה אגבית כזאת שלא תובעת ממנו תשובה. אם יגיב אליכם או לא יגיב זה לא משנה. אתם עוברים הלאה. האבא מצידו מתנהג עם הילד כרגיל אבל באופן נטול ציפיות. הוא שואל את הילד שאלה (עם מי שיחקת?) ולאחר התעלמות של הילד הוא עובר לשאול אותך (רותי.. עם מי המתוק שלנו היה עכשיו?). הוא (האבא) מתעניין בילד שלו ואת כל הזמן משתפת את האבא. ב"קול רם", בגלוי. חשוב גם שאת ובעלך תשמרו על יחסי שגרתיים ביניכם, חשוב שתדברי עליו באופן חיובי, שתחשבי "בקול רם" בצורה חיובית ("איזה כיף.. עכשיו נלך עם אבא ל..").

עם זאת חשוב גם שהיחס הגלוי שלך כלפי אביו יהיה יחס שמגיע ממקום של איכפתיות ולא ממקום של רחמנות. כאשר הילד מספר על הפחדים שלו ועל התקוות שלו (שאבא יתחיל ללכת) את יכולה לנצל את ההזדמנות לתת לו תפקיד משמעותי בשיקום של אביו:

"אתה יודע... אבא עכשיו צריך כוחות. אתה יודע מה יכול לתת לו המון-המון כוחות? רוצה לתת לו חיבוק ונשיקה ולראות מה קורה?"

קחו בחשבון ששמירה על שגרה מחזקת את האבא בעיניי הילד: מקל ההליכה שלו יהיה מה שהוא ולא יותר מזה ככל שתישמר השגרה, וככל שכך, המקל המטריד הזה לא יתחבר באסוציאציה של הילד למסכנות ולכל מיני דברים שמשתנים פתאום וגורמים לו לתחושת מועקה.

לילד בגיל 3 וחצי יש נטייה לראות את הדברים כקבועים והוא לא יכול לשאוב כוחות מעצם הידיעה שהמציאות משתנה. לכן חשוב שתשתפי אותו בתהליך: אבא נפצע, קיבל טיפול בביה"ח, הצליח להתגבר (לנצח!) על הפציעה שלו, עכשיו הוא נעזר במקל, עוד מעט הוא ילך אפילו ללא המקל והוא יוכל לחזור לנהוג (רק אם זה נכון כמובן). כלומר לתפוס את הנקודות האופטימיות ולהגיד אותן.

בהצלחה ו.. רק בריאות!

דני שלום,
בן שלי הוא בן שנתיים ארבעה חודשים כאשר אני לא מרשה לו משהוא הוא מתעצבן וזורק דברים.
למה זה קורא ואך נכון להגיב ?

היי מרינה, שני דברים:

1. להתעלם כאשר הוא מתעצבן ולא לשתף עם זה פעולה: לא להתאמץ להסביר לו כדי שיבין, לא לנחם אותו, לא כעוס עליו מנגד. אם הוא ממשיך לקחת לידיים חפצים כדי לזרוק אותם אז תמנעי ממנו מלהגיע לחפצים הללו.

2. איפה שאפשר לכבד את הבחירות שלו - לכבד. הוא בגיל שבו הכל מעניין ומסקרן אותו ומה שיכול להראות לנו סתמי יכול להיות עבורו סופר מעניין ומשמעותי.