בן שנתיים בוכה וצועק

אירית


הילד שלי בן שנתיים ולפני ארבעה חודשים נולדה לו אחות. בשלושת החודשים הראשונים לחייה התייחסתי יותר אליו כי הנחתי שהיא גם ככה לא מבינה, אבל עכשיו היא כבר בת 4 חודשים וצריכה כמובן יותר תשומת לב ופעילות, והילד חוזר מהגן וכל הזמן צועק ובוכה מכל שטות. מה עושים?

דני גיל

03-12-2012 00:18
היי אירית,
חייכתי כשקראתי את השאלה כי היא הזכירה לי משהו שכתבתי בספר בפרק 'אחים'. אז לרגל הולדת הבת, גם אם באיחור קל, אני מקדיש לך טקסט חשוב מתוך פרק 12. מניח שתמצאי בו את התשובה. בבקשה:

"יש לנו ילד ואז נולד השני. כדי שהילד הראשון לא יקנא בילד השני, שממילא אינו יכול לחוש קנאה כלפי אחיו הבכור, תשומת הלב מכוונת בהגזמה לבכור על חשבון הצעיר. ההתנהגות האותנטית המבקשת להתפעל מהרך הנולד ולהעריץ אותו ממותנת כדי למנוע את תחושות הקנאה של אחיו הבכור. אבל ככל שהתינוק גדל, תשומת הלב הגלויה הופכת לאט להדדית יותר, והבכור מתחיל לשלם את המחיר. הגישה הזו מעבירה מסר בעייתי לילדים, ולפיו אני ההורה לא מסוגל להכיל את שניכם יחד. זה או אתה או אח שלך. ולכן אני מחלק את הזמן בינך לבינו. זהו מסר מלחיץ שמגביר את התחרותיות עד לרמות של תחושת איבה המוכרת כ"קנאת אחים".

מה כן עושים? לפני הכול מבינים מדוע בכלל קיימת קנאה. כיצד קורה שדווקא הבכור המקבל פי שלושה תשומת לב כאשר מצטרף "חבר" נוסף למשפחה, חש מאוים כל כך? מה שגורם אם כן לקנאה בין אחים הוא הצורך הטבעי וההישרדותי של כל ילד לדעת שהוא הראשון שהוריו מחויבים כלפיו. המציאות הזאת תמיד משתנה עם בוא הילד השני לעולם, ולכן המשבר הכרחי וצפוי מראש.
הדרך הבריאה ביותר לעבור את המשבר היא לתת לו לעבור ולא לנסות לדלג עליו. נהוג לחשוב שהבכור מקנא באחיו הצעיר ולכן מרגיש מקופח, כאשר בפועל הבכור רואה אותנו ההורים חשים אשמים ולכן הוא מרגיש נבגד ומקופח.

כאשר אני מנסה למזער נזקים על ידי איזון מלאכותי של תשומת הלב, אני בעצם מודיע לילדים שלי בשפה שלהם (השפה הבלתי מילולית) שאני הוא זה שאחראי לתחושת הקיפוח שמלווה אותם. בנקודה הזו הילדים נעלבים ומתחילים לצבור מטענים.
ילד מסוגל להתמודד עם תחושת קיפוח, אבל מתקשה להתמודד עם התחושה שההורים שלו הם שמקפחים אותו. ילדים נעלבים מהחותמת שאנחנו ממהרים לשים על תחושת הקיפוח כאחראים בלעדיים לה. אלמלא היינו ממהרים לנדב את החותמת הזאת, המשבר הטבעי היה למשבר חולף, ואולם כשבחרנו להתערב, הפכנו אותו למשבר מתמשך ובמקרים מסוימים אפילו לסיפור חיים.

הורים זכרו: ה"אפליה המתקנת" לא מתקנת כלום, אבל היא מוכיחה לילד שאכן קיימת אפליה. הסוד להכלת שני אחים או יותר הוא בחלוקה איכותית של הנוכחות ההורית שלנו ולא בחלוקה כמותית – אני לא מחלק את הנוכחות ההורית שלי לפי זמנים (חשיבה לאורך) אלא לפי צרכים (חשיבה לרוחב).

חשיבה לרוחב
חשיבה לאורך משמעה להיות עם האחד ואחר כך עם האחר. חשיבה לרוחב משמעה להיות עם שניהם ולהרגיש את שניהם: לשוחח עם הבכור שהולך לצדי בזמן שהצעיר על הידיים שלי, להזמין את הבכור להצטרף ולהאזין יחד לסיפור שאנחנו מקריאים, לתת לו את ההרגשה שהרך הנולד הוא "שלנו" ולא רק "שלי", ולכן הבכור נוטל חלק פעיל בטיפול בו.

כאשר אנו עסוקים עם התינוק בזמן שאחיו הבכור משחק במחשב למשל, אנו ניגשים מדי פעם לבן הבכור שלנו ונותנים לו נשיקה "מצלצלת" על המצח כאומרים "אחח... איזה ילד יש לי", כלומר אנחנו כל הזמן "רואים" את שניהם.

כאשר תינוק מצטרף למשפחה, עלינו לחזק במעשים (לא במילים) את מעמד הבן הבכור בבית כבן בכור, כמי שקרוב אלינו בזכות גילו הבוגר, שאפשר לשתף אותו במידע, שאפשר להתייעץ אתו, שאפשר להיעזר בו במטלות הבית כמו למשל קיפול כביסה או מיון הסכו"ם או כל אותם הדברים המתאימים ליכולותיו ולרצונו להירתם להם.

הביצועים שלו, מוצלחים יותר או פחות, הם לא העניין. העניין הוא חיזוק מעמדו הייחודי כמי ש"זכאי" להיות יד ימיני, קרוב יותר מתמיד, תורם ומועיל, מעורר גאווה. ואת הקרקע הזאת חשוב שנספק לו באופן אותנטי לחלוטין, לא כפיצוי, וכאמור בלי לתת את ההרגשה שאנו עסוקים ב"אפליה מתקנת".

כהורים אנחנו כל הזמן במבחן. המבחן הוא יומיומי, אבל מבחן יומיומי אין משמעו שאנחנו כל היום במבחן. רק כשאנחנו נכשלים אנחנו כל היום במבחן, אבל ברגע שעברנו את המבחן בהצלחה, אנחנו חופשיים. נכון שמחר ממתין לנו מבחן נוסף, אבל מחר כבר נדע את התשובות".

אירית

03-12-2012 12:20
תודה רבה על התגובה המהירה, עזרת לי מאוד להבין את הדינמיקה שצריכה להיות עם הילדים. אני ארכוש בקרוב את הספר שבטח ירחיב לי אופקים
בהתנהלות עם הילדים.
ושוב תודה

דני גיל

03-12-2012 19:50
בשמחה!