היי איריס,
תמיד עדיף מאוחר מאשר לעולם לא ובכל מקרה שום דבר לא מאוחר מדי. ילדייך צעירים וגידול ילדים לא צריך להיות סיפור מתיש. את מוזמנת להתייעץ איתי כאן בכל עניין.

לגבי הספר, כפי שכתבתי כאן למעלה באתר, לא מדובר במתכון אלא בגישה לחיים וככזה הוא חיוני גם להורים למתבגרים. יש את הספר "הורים עשרה" שכתב הפסיכולוג דור הררי עבור הורים לנערים בגיל ההתבגרות. לא קראתי עדיין אבל הררי עצמו אדם מרתק ומרענן כך שנראה לי שממש כדאי.

בעניין הגדול שלך שפוגע בבתך האמצעית -
איך את מגיבה?

דני שלום,
כל השנים שאלתי את עצמי מדוע שלושת ילדי גדלו עם ביטחון עצמי נמוך, מה בחינוך בבית גרם להם להסגר? פתאום הבנתי שהצורך הזה להגן עליהם, למנוע מהם תסכול, מצבי חרדה ומתח, "להגן" מפני התנסויות שעלולות, לא עלינו, לעורר רגשות קינאה, בישנות, דחק- היא זו שהחלישה אותם.

לא נתנה להם ההזדמנות לבנות את הביטחון בעצמם, ביכולות שלהם. להתמודד עם תסכולים ואי הצלחות קטנות ולקום מהם. (עכשיו לך להתמודד עם הנפילות הגדולות לפני שהתנסית בקטנות..)
מתוך ההבנה הזו אני תוהה האם אני פועלת נכון גם במקרה זה , שכן אינני מוכנה שהגדול יחליש את הקטנה בדבריו אך אינני רוצה בהתערבותי להחליש אותה גם אני (אמא מתערבת כי איננה סומכת עלי שאוכל להתמודד עם זה בעצמי. אמא כועסת כי היא חושבת שמה שהוא אמר עלי נכון...).
אין ספק כי תגובתי ללגלוג הבן איננה יעילה שכן כבר שנים אינני מצליחה למגרה (לא מדברים כך, גש לחדר וכדומה).
נשאלת השאלה אם ישנה דרך להבין מדוע הילד מרגיש צורך להחליש אותה שוב ושוב וכיצד ניתן לשים לזה סוף באופן כזה ששניהם יצאו מחוזקים?
תודה,
איריס

היי איריס,
אני לא יודע מה מניע את הגדול להחליש את הקטנה, אבל ברור לי שהוא ימשיך בנסיונותיו ככל שזה "יעבוד לו".

מובן שהתגובות שלכן (שלך ושלה) מחזקות אותו להמשיך ולהציק לה ככל שהן "תגובתיות" ודרמטיות ואין לי ספק שהכי נכון במקרים האלה הוא להתעלם, להפוך אותו עם האמירות שלו לבלתי רלוונטי, להגיד לו על כל שטות שיוצאת לו מהפה - "וואלה נכון.. צודק".

היא תוכל לעשות את זה כאשר היא תראה קודם כל אותך עושה את זה. אין כמו דוגמה אישית.

בשלב מאוחר יותר את יכולה להזמין אותה להצטרף אלייך: אם היא מתעצבנת אחרי שאח שלה אמר לה שהיא "טמבלית" תשאלי אותה:
"את חושבת שאת טמבלית?" --- "נו.. אז מה איכפת לך מה הוא אומר?".

עם הבן את יכולה לעשות עוד משהו, יכול להיות מאוד אפקטיבי אם תעשי את זה נכון:

כאשר הוא עושה את מה שהוא עושה תשאלי אותו (בנימה של התעניינות ולא של הטפת מוסר):

"מה... למה אתה עושה את זה?"

וזהו,
תשאלי ו"תלכי",
לא משנה מה תהיה תגובתו (אלא אם כן תראי שיש פה דווקא פוטנציאל לשיחה טובה ובונה).

הרעיון הוא לשאול את השאלה בנימה אגבית, לא מעורבת רגשית. בכך את עדיין שומרת על מצוות ההתעלמות ובכל זאת עושה פעולת מניעה אקטיבית לבאות (גם אם זה לא נראה ככה).

בהצלחה..