היי מירב,
יש לך תאומות בגיל 4 כאשר אחת מן התאומות מוסיפה על האתגר בהתקפי הזעם שלה, אין לי ספק שאת עובדת קשה וברור שקשה לך ושאת חשופה להרבה רגעים מתסכלים. אני כאן קודם כל להגיד לך שאת לא טועה במה שאת מרגישה, שזה יכול להיות קשה בטירוף, ומייאש. ובמקום הזה את חייבת לדעתי לפני הכל להעיף רחוק ממך תחושות של כישלון ואשמה ולחוות כמה שיותר הצלחה, שלך, כאמא.

הנה יש לך שתיים תאומות, דומות, אבל כל כך שונות. וכדי לעזור לבתך עם הקשיים שלה את צריכה להאמין לפני הכל שאלו הם הקשיים האובייקטיביים שלה. ושאת בסדר. מהמקום הזה תוכלי לעשות הרבה וגם אם יהיה לך קשה לא תגיעי למקום הרע הזה שבו הייאוש יכתיב לך את התגובות.

כתבת שאת לא מצליחה "לעצור את זה" בשלב התחלתי ואז זה מתדרדר לבכי היסטרי ואיבוד שליטה. מעניין אותי לדעת מה קורה באמת לפני הבכי, אולי לקבל ממך כמה דוגמאות למקרים שמציתים את הזעם אצלה ואיך את מגיבה להם. אמתין לתשובה שלך ונמשיך..

בוקר טוב דני,
קודם כל תודה על האמפתיה וההבנה. זה חשוב לשמוע מדי פעם.
רציתי רק להגיד שאני חושבת שאני אמא טובה. גידול הבנות מעמת אותי עם קשיים שלי שהיו גם לפני כן (כמו חוסר סבלנות למשל) ואני משתדלת להיות ערנית לזה ולנסות לשנות את התגובות האוטומטיות שלי.
דוגמאות בשבילך למה שקורה לפני הבכי:
אני מלבישה אותה בבוקר ופתאום היא מחליטה שהמכנסיים לא בסדר ומתחילה לבכות ולזרוק את עצמה על הספה והרצפה.
היא עובדת עם בצק והוא נדבק לה לידיים ולשולחן. אני אומרת שהבצק כבר לא טוב ומחר נעשה חדש כי נגמר הקמח והיא צורחת שהיא רוצה עכשיו זורקת את הבצק על הרצפה ומתחילה לצרוח ולהשתולל.
בד"כ זה מתחיל ממשהו קטן שאפשר לפתור בשניה אם היא רק היתה מדברת במקום לצרוח.
ודרך אגב, הבוקר עבר רגוע ונעים אחרי שאתמול דיברנו עם הגננת והיא הציעה שכל בוקר אני אתן לה פתק עם ההתנהגויות הטובות שלה בבוקר והיא תשבח אותה לפני כל הילדים במפגש.
זה נשמע לך פתרון טוב?
היא ילדה מדהימה, טובת לב, חכמה ויפהפיה ואני מאוד רוצה להוריד ממנה (וממני) את העול הזה כי זה מפחיד גם אותה כשזה קורה.

תודה, מירב

לא... אני לא אוהב את ה"פתרון" הזה. ילד צריך להיות מתוגמל על ההתנהגות הטובה שלו מעצם ההתנהגות הטובה שלו ולא משום "פרס" חיצוני, בין אם הוא רגשי ובין אם חומרי. נכון שזה מה שהכי קל לעשות וגם מניב תוצאות די מהר אבל הכל טוב ויפה לטווח הקצר. אגב - יותר קצר ממה שנדמה לנו כי מה שקורה תמיד בשיטת הפרסים הוא הצלחה ראשונית מרשימה ומיד אחריה כישלון, שמבחינת ההורים והמערכת הוא כישלון מודחק, שהרי, ראינו את זה מצליח, לא יכול להיות שזה לא ממשיך ומצליח. אלא שמבחינת הילד הכישלון אינו מודחק והסיבה לכך שבסופו של דבר הילד נשאר עם תחושת כישלון היא שהצבנו עבורו יעד בלתי אפשרי להשגה:

הוא אפשרי ליום הראשון, אולי גם ליום השני, וזהו.
איך אני יודע?
כי המוטיבציה של הילדה שלך להצליח להתנהג אחרת ולהיות ילדה טובה שאמא שלה גאה בה וכו' היא המוטיבציה הכי גדולה שיש. אם יש משהו שגורם לה לוותר על הרווח הזה כנראה שמדובר במשהו גדול, גדול ממנה ומהרצונות שלה.

את כותבת שיש לך ילדה "מדהימה, טובת לב, חכמה ויפהפיה". מעולה! זה מחזק בי את מה שחשבתי מלכתחילה שהקושי שלה הוא קושי אובייקטיבי-נקודתי ולא קושי שנובע ממערכת יחסים רעה שלה איתך. ומה שאני רוצה לבקש עכשיו ממך ומכאן ואילך הוא להסתכל על הקושי הזה הכי נקי שיש, לראות אותו, לקבל אותו, ויכול להיות שזה יהיה פתח לשינוי. למה הכוונה?

אם אני יודע שהאדם שעומד מולי הוא אדם עיוור אני לא אאבד את הסבלנות על כך שזו הפעם השלישית שאני מסביר לו איך לצעוד לכיוון ה... יעד שלו. אבל אם לא הייתי מודע למגבלה שלו?

ובחזרה לבתך - את מכירה אותה ואת יודעת להגדיר את הקושי שלה. את לא עוסקת באבחונים ואת לא צריכה אבל את יודעת להגיד שקשה לה בכך וכך דברים ובכך וכך מצבים. וכפי שהעיוור לא יכול לראות כי הוא לא יכול לראות (ולא בגלל שמישהו מכסה לו ת'עיניים) כך בתך לא יכולה להגיב באופן מסתגל למצבים מסוימים כי היא לא יכולה, ולא כי מישהו (את) מונע זאת ממנה.

אם את מסתכלת על כל מה שקורה לה (ולך) מנקודת המבט הזו (ואולי כך את באמת רואה את זה) אז הגישה שלך אליה תהיה גישה מאוד מקבלת, מכילה, אמפתית. ולכן זה בסדר אם את מגיבה אליה באופן גמיש יותר ומקבל יותר. איפה שאת יכולה לתת לה את מה שהיא צריכה, תני לה. גם אם זה עשוי להראות מהצד כמו וויתור, פינוק, פריצת גבולות. גם אם זה פוגע לפעמים בנוחות שלך (אם הבצק התייבש ואפשר כבר עכשיו להכין עוד אחד אז במקרה שלה לגמרי כדאי). תרגישי חופשיה לגשת אליה כשהיא בוכה ולהגיד לה שהכל בסדר, שיש פתרון והוא נמצא כאן ועכשיו. כלומר, אל תחששי שבכך את נכנעת לבכי ולכעסים שלה. זה לא המקרה.

ואם אין פתרון אז אין פתרון. אל תנסי בכלל להרגיע אותה ולנחם אותה ב"פתרון" שיופיע מחר אם היא כואבת עכשיו משהו שמתסכל אותה ברגע זה. להיפך... אפילו תצטרפי אליה: "אוף... באמת חבל".

אם היא כועסת עלייך, מדברת אלייך בצורה לא יפה וכו' תרכזי את תשומת הלב באחותה, או בעניינים אחרים. תגידי לה:
"אני כאן כשתרצי לדבר"
"אנחנו במטבח אם תרצי להצטרף אלינו"...

הי דני,
תנחש מה? היום הפתרון הזה כבר לא עבד.
אני אקרא את תשובתך כמה פעמים ואפעל בהתאם.
תודה רבה על העזרה.
מירב

בשמחה ובהצלחה..