היי יעל,
קודם כל תודה על השיתוף,
שמחתי לשמוע ואת מוזמנת לכאן תמיד.

כמה דברים:
1. אל תעבדי קשה: כל הניסיונות "לעזור" לו להתרכז בעצמו עם עצמו בקריאה של ספר או משחק, וגם הניסיונות לגרום לו, איכשהו, לאהוב להרכיב פאזל (אפילו יחד איתך) או לשחק באופן מאורגן בכל מיני משחקים, כל אלו נועדו לכישלון מראש כל עוד הוא לא בעניין.

2. אל תיקחי על עצמך את התפקיד המתיש והכפוי טובה של להיות צוות הבידור שלו. זה בדיוק מה שיוצר את התלות המעיקה של הילד בהורה ובלתי אפשרי לעמוד בזה לאורך זמן. התוצאה תמיד תהיה אכזבה של שני הצדדים.

3. תני לו להוביל את יחסי התלות - "הובלת יחסי התלות" הוא העיקרון שלפיו אנחנו מספקים באופן מלא את הצורך של הילד ולכן הוא משתחרר מאתנו ומשחרר אותנו. כלומר, תהי שם בשבילו כל זמן שהוא צריך אותך בלי לצפות ממנו להסתדר לבד או להעסיק את עצמו לבד. ככל שתעשי כך תראי שהוא משתחרר ממך לאט-לאט ובאמת מתחיל להעסיק את עצמו.

אבל עכשיו השאלה הגדולה... איך עושים את זה? איך תהי שם בשבילו כל זמן שהוא צריך אותך? נשמע הרי נורא מעייף?

והתשובה - ליהנות מהחיים!

ברגע שאנחנו נהנים מהחיים אנחנו הופכים להיות הורים שסוחפים את הילדים לעיסוק בהנאות החיים ולא בהישרדות. ולשם כך עלינו ההורים להיות מרוכזים גם בעצמנו, מה שקשה לנו לעשות מעצם היותנו הורים.

ולכן אציע לך את התרגיל הבא:

בכל פעם שאת נתקלת בקושי הזה או בתחושת התובענות הזאת אני מציע שתשאלי את עצמך מה הכי היית רוצה לעשות כרגע אם היית לבדך, ללא הילד שלך בן בשלוש שלכאורה מגביל את תנועותייך ובחירותייך. תכיני לך רשימה של דברים כאלה.

אחרי שתסיימי את הרשימה תקראי אותה לעצמך ותבחרי מתוכה רק את הרעיונות שעשויים להיות טובים גם לילד שלך. כלומר, יכול להיות שאת מאוד אוהבת לקרוא ספרים אבל לענייננו זה לא מתאים ולכן את קריאת הספר נוציא מהרשימה ונשאיר לזמן מתאים אחר.

לעומת זאת -

אם כתבת שם שהיית רוצה:
לשים לך מוזיקה (שאת אוהבת) ולרקוד להנאתך בסלון
או
להכין עוגה
או
לעשות שופינג בקניון
או
להוציא את כל הדברים מהמקרר ולסדר אותם מחדש
או
לשבת בבית קפה עם חברה
ו... כדומה,

הרי שבכל הפעילויות הללו הוא יכול להשתלב, לעשות איתך יחד. את שוטפת כלים נניח ונותנת לו לנגב את הסירים או לסדר את הסכו"ם, את הולכת לבנק ולכל מיני סידורים והוא איתך, ואת משתפת אותו ומספרת לו, את נפגשת עם חברה לקפה ומבקשת ממנו שיקרא למלצר, את מסדרת את הארון אז הוא מקבל ממך איזה תפקיד או שאת זורקת עליו איזה סדין כדי שיסתבך איתו קצת וינסה לצאת ממנו.

שיתוף, הומור, לצאת מה"משימה" - זה הרעיון וזוהי נוכחות הורית מלאה ומשחררת. למה משחררת? כי לאט-לאט את תראי שהוא שם בצד את הרעיונות המבריקים שלך ומפתח אותם בעצמו ולעצמו, ואז הוא הופך להיות פעיל ויוזם בדיוק כמו שכולנו רוצים לראות את הילדים שלנו.
אז בהצלחה ואני כאן לשאלות..

נהדר, אני מיישמת את זה כבר בכל רגע ביום והבן שלי נהנה מאוד מההרגשה של להיות שותף לעניינים של הגדולים. תודה רבה

מעולה!
תודה שעדכנת..

אני בדיוק באותה הבעיה. אבל כשאני מיישמת את ההצעה אז הוא תמיד הולך לעשות משהו מסוכן או להרוס משהו. נגיד ואני מכינה עוגה אז הוא משחק עם המקרר פותח וסוגר ארונות מפזר סוכר על הרצפה וכד.

היי רויטל,
כשאת מכינה עוגה אז "הוא משחק עם המקרר פותח וסוגר ארונות מפזר סוכר על הרצפה". מעצבן? אכן מעצבן. אבל חוץ מזה שזה מעצבן זה גם מתוק ומצחיק. אסביר:

כשילד בן שנה אוכל וצובע את כל הפרצוף שלו בצבעי המעדן שהוא אוכל זה מעלה בנו חיוך. למרות שזה לא עושה לנו את החיים קלים ונוחים. מהיכן החיוך? מהמקום הזה שאנחנו לא שופטים אותו. כשהילדים קצת גדלים אנחנו לפעמים ממהרים לנטוש את החיוך לטובת ציפיות מוגזמות, והתוצאה שאנחנו מותשים והילדים מתישים. ה"חיוך" הוא לא דפוס פעולה אלא תחושה פנימית. וככל שהתחושה הפנימית הזו מלווה אותנו יותר ויותר בגידול ילדינו אנחנו פחות ופחות חשים בצורך המלחיץ הזה להיות הורים סמכותיים, מציבי גבולות ומכבי שרפות. כי הילדים שלנו רוצים שנראה אותם, והם רוצים את ה"ביחד" אתנו, והם רוצים להיות הילדים האלה שמשמחים אותנו ואנחנו רואים אותם במיטבם וגאים בהם. כשהם מקבלים את זה הכל הופך להיות קל יותר.

ההצעה שלי: לקחת בחשבון שזה הגיל וזה דורש מאתנו להיות מאוד ספורטיביים תרתי משמע, אבל - זה משתלם!. הוא ניגש למקרר? תבקשי ממנו שיוציא לך משם את החלב נניח. הוא ינסה ויתבלבל וישאל אותך שאלות, ואת תשיבי לו, ואז הוא יגיע אלייך עם החלב ותתני לו להוסיף את הסוכר לעוגה, ולערבב, ולהתלכלך קצת, ועוד ועוד דברים שאת חלקם אני מניח שאת עושה, וככל שכך, דעי שכך זה צריך להיות והוא בסדר ואת בסדר. בסדר?