היי לילי,
אז רק למען הסדר.. אנחנו מדברים פה על שני דברים: הרגש וההתנהגות. הרגש כלומר התסכול שהוא חווה וכל הקשיים האובייקטיביים שלו, ההתנהגות כלומר התקפי הזעם והאלימות.

שאלתך, איך למנוע את ההתנהגות האלימה, היא באמת השאלה הראשונה והמתבקשת לענייננו, כלומר שלא משנה מה הוא מרגיש וכמה הוא מתוסכל, אנחנו רוצים למנוע ממנו את ההתנהגות אלימה. לרסן אותו כדי שילמד לרסן את עצמו.

בזמן התקף אלים, בזמן שהוא עשוי לפגוע באחים הקטנים שלו, את עוזבת הכל ונדבקת אליו, לא מאפשרת לו לזוז ימינה ושמאלה, ככל שצריך. את לא מאפשרת לו לפגוע באחים שלו או בחפצים שמסביב. את נחושה להתגייס לשם כך, לזמן ממושך, כלומר שאת כל הזמן משדרת לו ש... את, מצידך, יכולה לחיות ככה. מי ש"ינצח" בסופו של דבר במאבק הזה יהיה מי שיפגין נחישות רבה יותר.

לכן עלייך לגשת לכל האתגר הזה כמי שעומדת לפני המשימה החשובה בחייך, שהיא בעדיפות ראשונה עבור ילדייך, עבורך ועבור משפחתך, ולכן יש לך את הכוחות להתגייס ולתת שם את כל כולך. לדעת למשל שהערב לא תוכלי להתפנות לעניינייך ולעצמך כי את כל הזמן עומדת על המשמר. ואם תהיה לך הפתעה טובה אז תהיה וטוב שכך.

כאשר את אוחזת בו והוא מתנגד, ואת מרגישה שאת מכאיבה לו, תרפי לרגע את האחיזה ותגידי לו שאת רוצה להניח לו, ושאת מצפה ממנו שיניח לך/לכם. ואז תשחררי. ושוב תעמדי על המשמר. ברגע שאת מזהה ניצוץ תכבי אותו מיד, לפני שיהפוך לבערה גדולה.

ככל שאת מצליחה לזכות לרגעים של שקט אל תתפתי לקחת הצידה לעניינייך אלא תהי שם עם ילדייך, בעיקר איתו ככל שהוא מאפשר, ותפגיני נוכחות שאינה קשורה בחינוך והצבת גבולות. קחי אותו לצידך, תעשי איתו דברים שעם הקטנים את לא יכולה, תכינו יחד עוגה או משהו, תני לו את ההרגשה שהוא גדול-יכול, יד ימינך, שזכאי להיות שותף ולקחת חלק בדברים שאת עושה ואפילו בגידול הקטנטנים. במעשים הללו את כבר לא עסוקה בכיבוי שריפות אלא בייבוש הקרקע שעליה הניצוץ הופך בקלות לבערה גדולה.