בת ארבע חוצפנית

אורלי


הי, הרבה פעמים בעבר התייעצתי איתך ואני אוהבת את הקו מחשבה שלך.
יש לי ענין כזה -
הבת הגדולה בת ארבע עוד חודש ויש לי ילדה בת שנה עכשיו.
לא היתה בעיה כשנולדה הילדה הקטנה, דווקא הופתעתי שהיא קיבלה אותה יפה ולא הציקה לה וגם לא הייתה רגרסיה בגמילה. היא גם תמיד עזרה לי לחתל ולטפל בה.

בחודש האחרון מאז החופש היא הייתה מאוד בעייתית -
מציקה לקטנה, אם לא מקבלת מה שביקשה אז היא מוציאה על הקטנה, היא באה אליה ולוקחת לה משחק שבו משחקת באותו רגע או לוחצת לה ברגלים, או בידיים, או כשהיא לידה היא מחבקת אותה חזק מאוד או נגיד כאילו מלטפת אותה ועושה לה חזק.

אני מעירה לה ומרחיקה אותה ושוב זה חוזר על עצמו. היא נהייתה חוצפנית מאוד וכל דיאלוג איתה כמעט מסתיים בהתחצפות או צעקה.
לדוגמה אם היא מבקשת תוכנית טלוויזיה בסלון ואני אומרת לה לכי לחדר לראות שם אז היא לוקחת את השלט ורוצה להעביר, אז אני לוקחת לה ושולחת אותה לחדר לראות שם. ואז היא יכולה לצעוק משהו או לרקוע ברגל כמו שור או לדחוף את הקטנה או לקרוא לי חוצפנית וכאלה.

לרוב כשזה לא מגיע לאלימות אז בהתחלה אני מדברת ברוגע, אחר כך אני קמה אליה ולוקחת אותה לחדר, ואם היא מגזימה אז אני מוציאה אותה מהבית ליד הדלת ונותנת לה להירגע ולספור עד 10. לרוב זה עוזר אבל גם בחוץ היא יכולה לצעוק או לבכות סתם. אני לא מתרגשת מהאנשים או ממנה, פשוט אני רוצה שתקשיב לי. בלי לצעוק או לאיים.

דני גיל

10-08-2013 04:23
היי אורלי,
זה די אופייני שהקנאה באחות הקטנה מתעוררת דווקא עכשיו ולא לפני כן. עד כה בתך הבכורה ראתה בבתך הקטנה תינוקת כזאת, רחוקה מהטריטוריה שלה, סוג של צעצוע חדש. היא עזרה לך לטפל בה ולחתל אותה מה שאומר שאפשרת לה לקחת חלק וזה מצוין.

אלא ש -

סביב גיל שנה התינוק נפרד משלב הינקות שלו, הסימביוזי, ומתחיל לאט-לאט לבסס את עצמאותו. לא במקרה זהו השלב שבו תינוקות מתחילים ללכת. השלב ההתפתחותי הזה הוא שעתה היפה של התינוקת שלך, אבל לא במקרה מהווה איום על בתך הבכורה. דווקא עכשיו.

והתגובה שלה - צפויה האמת. מצד אחד היא מעוניינת בקרבה לאחותה ובשמירה על מעמדה שלה כמי ש"לוקחת חלק", עוזרת לך, מטפלת בתינוקת. מצד שני היא מפתחת עוינות כלפי אחותה - המתחרה החזקה שפלשה לה לטריטוריה והיא שנמצאת כרגע במרכז תשומת הלב. זו הסיבה שהיא מחבקת אותה אבל מחבקת מאוד חזק ומכאיבה לה. זו הסיבה שהיא פעם מתקרבת ופעם מתרחקת או מציקה לה.

את גם כותבת שההתנהגות הזאת התחילה מתחילת החופש וזה לגמרי הגיוני. לפני כן היו לה הרבה שעות גן ופחות שעות איתך ועם אחותה התינוקת. בזמן החופשה, לעומת זאת, אני מניח שאתן זוכות להרבה רגעים יחד.

מה עושים?

1. את שמה גבול ברור בכל המצבים האלה שבהם היא מציקה לה, מכאיבה לה וכדומה. גבול ברור משמע שאת נוכחת פיזית ב"מקומות" המועדים לפורענות ומגיבה אפקטיבי ומהר: היא צובטת אותה בבטן - את מיד נמצאת שם כדי למנוע ממנה להמשיך. את תשומת הלב את משאירה לקטנה ולא לגדולה, כך שאם הקטנה בוכה קחי אותה על הידיים, תחבקי אותה, עד שתירגע. התגובה לגדולה, לעומת זאת, צריכה להיות תגובה פיזית (הרחקה פיזית - הפרדת כוחות) והתוספת המילולית נכון שתהיה סופר עניינית, קצרה ואגבית, משהו כמו: "לא.. לזה אני לא מסכימה". וזהו.

כאשר את אומרת לה את הדברים בנימה לא תוקפנית את בעצם אומרת לה: אני אמא שלך ואני מגינה (גם) עלייך, מאפשרת לך ליפול ואני כאן כדי להרים אותך.

מה שמביא אותנו לדבר השני שחשוב מאוד להקפיד עליו:

2. כל הזמן להראות לה שהטריטוריה שלה מוגנת, ושהיא מוגנת. במצבים האלה יש לנו נטייה לעשות הפוך: להרחיק, לקחת לחדר, להעניש, להוציא מהבית. כל אלה מערערים עוד את הביטחון של הילד הבכור במעמדו ולכן.. לא טוב לענייננו.
מה שאת יכולה למנוע תמנעי (ותתגייסי לשם כך) ומה שלא - תגיבי בצורה עניינית ותעברי הלאה. תמיד תאפשרי לה "לרדת מהסולם".

אורלי, מצד אחד גבולות ברורים ומצד שני רגישות למצב הרגיש שהיא נמצאת בו: אם אתן נמצאות בסלון, הקטנה שלך ישנה והגדולה צופה בטלוויזיה, ואת מבקשת ממנה לעבור לצפות בחדרה, הבקשה הזאת - נכון לימים האלה - עשויה להיות קשה לעיכול עבור בתך הבכורה ומכאן ההתרסה שבאה בעקבות.

אלינור

21-08-2013 16:40
מרתק!!!

דני גיל

22-08-2013 02:33
תודה אלינור :)