היי עירית,
זה בטוח לא פשוט. זו אכן תקופת ההסתגלות של הפעוט שלכם להצטרפות של התינוק למשפחה, חודש ראשון, הוא מרגיש שהוא נדחק הצידה ומכאן החרדה למעמדו ולנוכחות שלך. מה הוא עושה עם החרדה הזאת? בודק. הוא כל הזמן בודק האם ועד כמה את זמינה לו והאם יכול להיות שלקחו לו את אמא שלו.

ככל שהוא יגלה תוקף במציאות לחרדות שלו הוא יחוש מאוים יותר, ואתם כמובן תרגישו את זה. אבל - ככל שהוא יגלה דברים אחרים הוא ישחרר אותך. זה כמו מבחן שהוא מגיש לך וכאשר את עוברת אותו בהצלחה את משתחררת ממנו, ומתקדמת.

לכן החשוב בשעה הזאת הוא לעבור את המבחן בהצלחה ולא לחשוב על הקניית הרגלים נכונים או על חלוקה שיוויונית בין אמא לאבא בגידול הילדים. זה לא הזמן. אם הוא רוצה אותך אז שיקבל אותך. עד כמה שאפשר כמובן:

אם בזמן שאת מניקה הוא רוצה שאת תאכילי אותו (ולא אבא) תגידי לו ש.. בשמחה ושגם את רוצה לאכול ואיזה כיף שעוד מעט תאכלו יחד. ותעשו את זה: תאכלו יחד! כי החשוב הוא שתרגישו יחד ושהוא יראה את ההנאה שלך מהסיטואציה. אז נכון שזה דורש ממך עוד התגייסות אחרי הנקה ועניינים עם התינוק, ונכון שאת לא באמת מעוניינת לאכול עכשיו, אבל אם תזכרי שזהו רגע המבחן יהיה לך קל יותר להתגייס לשם כך. תזמינו גם את אבא לשבת אתכם ולהרגיש יחד.

זו רק דוגמה להתמודדות עם סיטואציה מזדמנת, השתמשתי בדוגמה שנתת לי, אבל השגרה שלכם בטוח מספקת לכם מספיק אתגרים דומים. אז שתדעי שזה העיקרון ותני לעיקרון הזה להנחות אותך.

עכשיו בואי נניח שאין לכם זמן בבוקר גם להנקה וגם לאכול יחד עם הבכור. במצב כזה את אומרת לו שרק אבא פנוי עכשיו. בלי להישמע מתנצלת ובלי להישמע כמי שמנסה לשכנע אותו לאכול עם אבא. כך גם האבא, שלא יתאמץ למשוך את הילד כדי להאכיל אותו. תראו, אם הילד לא יאכל עכשיו הוא יאכל בעוד שעה. וגם אם הוא ידלג על ארוחה אחת - לא נורא. תמיד תזכרו את עיקרון ה"מבחן".

בואו נחדד את זה עוד יותר: את מניקה וצריך להלביש את הבכור שלכם. ואתם ממהרים כך שרק אבא פנוי להלביש אותו. מה עושים?

אבא מלביש את הבכור, למרות הבכי והצרחות ולמרות שזה "מצטלם רע", אבא יעשה טוב אם ישאיר את הבכי והזעם אצל הילד ולא "יעתיק" ממנו, אבל, בכל מקרה ובכל תגובה של האבא - את מגבה אותו. את בעלך. אלא אם כן מדובר בתגובות אלימות חלילה.

ובאופן כללי יותר:

בן השנתיים וחודש - דגש על צרכים רגשיים
בן החודש - דגש על צרכים פיזיים

מה שיכול לעזור לך בחלוקת תשומת הלב ובהרבה מצבים להיות ולהרגיש את שניהם יחד. למשל, לדבר עם הבכור בזמן שאת מניקה את התינוק.

כלל ברזל: אני שמה את הדגש על הצרכים הרגשיים ולכן אני מגויסת לשם כך. אבל - עד איפה שאני יכולה. כאשר אני לא יכולה לספק לך את מבוקשך אני אומרת את זה ב"קול רם", בלי להישמע מתנצלת ובאופן כללי בלי לפחד עליך. כאשר הורים הולכים "על קצות האצבעות" ליד הבן הבכור - כי הם מבינים שקשה לו - הם הופכים אותו לקורבן והוא בשמחה נכנס לתפקיד.

תודה דני. העניינים קצת נרגעו בימים האחרונים :)

בנושא אחר, באיזה גיל לדעתך אפשר להשאיר את הילד לישון אצל הסבים?

טוב זה... כל כך תלוי בתינוק, בתלות שבו בכם (הפיזית והרגשית), ביכולת ההתמודדות של סבא וסבתא, ובקשר שלהם עם התינוק. כעקרון לא הייתי ממליץ לאתגר את התינוק בשנת החיים הראשונה שלו בהיעדרויות של אבא ואמא בלילות, אבל אני בכוונה אומר את זה בעדינות כי אני יודע שלפעמים יש מצבים שההורים חייבים את החמצן שלהם, למשל אחרי כמה לילות "לבנים" ומתסכלים במיוחד. וכאשר סבא וסבתא מוכנים לסייע ויודעים "לעשות את זה" מספיק טוב אז כדאי להיעזר בהם.

הי דני,

אני שוב חוזרת לנושא הקנאה של בני הבכור ( או כך לפחות אני מפרשת את זה- תקן אותי אם אני טועה).
בכמה ימים אחרונים בני הבכור לא רוצה לעזוב את הגן כשאני באה לאסוף אותו. אתמול הוא אפילו די התעלם ממני בהתחלה, ואח"כ עם חיוך שובב רץ מאחורי נדנדה, ובסופו של דבר הסכים ללכת הביתה כשאמרתי לו שהכנתי לו פרישייק. ( בבוקר כעסתי עליו כי שפך תה- אולי זה קשור? אולי נעלב?)
בשבוע שעבר הייתי צריכה לקחת אותו על הידיים כדי להוציא מהגן .
בזמן האחרון הגננת והסייעת אומרות לי שהוא מרבה להגיב בכעס, בעיקר זה מתבטא בכך שמרביץ אם מישהו עושה משהו שהוא לא אוהב או לוקח לו משהו. הן אומרות שהוא הכוכב מבחינת התנהגות כזו. אני לא יודעת האם זה באמת קשור לקנאה או לגיל או לאופי ( ואולי הכל יחד)
האם זה משהו שיחלוף? האם עלינו לעשות משהו?

היי עירית,
פספסתי את ההודעה הזאת שלך ורק עכשיו אני רואה.

את שואלת את עצמך יותר מדי שאלות מיותרות:
האם הוא לא יוצא מהגן כי בבוקר כעסת עליו? האם ההתנהגות שלו בגן קשורה לאופי שלו? לקנאה באחיו? עזבי עירית, זה באמת לא משנה. וזה לא משנה כי המניע להתנהגותו לא צריך להשפיע על התגובה שלך.

הוא בסך הכול בן שנתיים ובגיל הזה הסמכות האקטיבית היא האפקטיבית:

הוא לא יוצא מהגן - את מוציאה אותו. כן... על הידיים.

"בשבוע שעבר הייתי צריכה לקחת אותו על הידיים כדי להוציא מהגן" - עשית מצוין!

לעומת זאת -

"ובסופו של דבר הסכים ללכת הביתה כשאמרתי לו שהכנתי לו פרישייק" - לא טוב!

וככל שהיחסים והגבולות שלו איתך יהיו ברורים כך ההסתגלות שלו בגן תהיה טובה יותר.