היי יעל,
הוא לא יוותר על המוצץ מרצונו, ודאי לא באופן הזה. תראי: כאשר אתם מצפים לקבל את ההסכמה שלו להיגמל מהמוצץ הרי שכל התנגדות מצידו גוררת התנגדות מצידכם. ולכן אתם נגררים למאבקים. התוצאה - הערך של המוצץ עבור הילד מועצם.

הדרך הנכונה לאפשר לילד להיגמל מהמוצץ מתחילה ב"סמכות הראשונה" ומסתיימת ב"סמכות השניה". הסמכות הראשונה היא ה"סמכות לומר כן" - כלומר שאתם נותנים לעצמכם עכשיו חודשיים לנוח מהמחשבות על גמילה מן המוצץ ולא מדברים איתו על זה בכלל. הסמכות השניה היא "הסמכות לומר לא" - כלומר שבעוד חודשיים אתם מחליטים לגמול אותו מהמוצץ ואתם עושים את זה. בלי למצמץ.

הוא יתנגד ויבכה ויהיה לו קשה, ואתם תהיו שם בשבילו, בשביל לחבק ולתמוך, בשביל להגיד: "אני מבינ/ה... אני פה איתך!".

אתם יכולים אפילו לדלג על השלב הראשון שהצעתי לכם (הסמכות הראשונה) אלא שמניסיוני אני יודע: "הסמכות לומר כן" גומלת את הילד מכל ההרגלים הלא רצויים.

את כותבת על כל מיני מצבים שבהם הוא "חייב מוצץ". ובכן, הוא לא חייב מוצץ. העניין הוא שאת/אתם מתקשים (וזה לגמרי מובן) לראות אותו מתמודד. ומכאן הרגע היקר הזה, וחשוב שלא להחמיץ אותו: כבר עכשיו - כאשר הילד בגיל שלוש וחצי - לנסוך בו את הביטחון שהוא מסוגל ושהוא חסין, להעביר לו את המסר: אמא ואבא סומכים עליך!

איך? על ידי כך שאתם מאפשרים לו להתמודד עם האתגר המזדמן. באשר הוא.

ולעניין הלילה - תמתינו עם זה. תתחילו קודם ביום ורק אחרי תקופה (נניח חודשיים) תגמלו אותו גם בלילה. לא חובה אגב אבל נראה לי שיהיה לכולכם קל יותר באופן הזה.

ולסיום אני משאיר לך כאן מאמר חובה לסופ"ש - הסמכות לומר 'כן' -
http://www.superdaddy.info/articles-33

קריאה מהנה ובהצלחה בינתיים..