אגב בפעם בעברה שזה קרה בסופר, הענשתי אותו בכך שהוא לא הלך לחוג. אבל לא נראה לי שזה כל כך השפיע עליו, למראות שהוא מאוד אוהב. בהתחלה הוא היה עצוב ונבטיח לי שהוא יתנהג יפה, ובאמת עשה זאת, אך לא נעניתי לבקשתו ללכת לחוג - והוא קיבל זאת.

היי גלית,
אכן את שיתוף הפעולה של הילד אנחנו צריכים לקבל תמיד ולא רק כאשר מתחשק לו. כדי להשיג את זה עלינו לדאוג לכך שאנחנו הם אלה שקובעים את סדר היום, בין אם הוא בוחר לשתף פעולה ובין אם לאו. זה דורש אותנו להתגייס, להזיע קצת, להביא בחשבון כך וכך סיטואציות שאינן "מצטלמות טוב", או במילים אחרות - להפעיל סמכות אקטיבית.

סמכות אקטיבית משמעה לקבוע את העובדות בשטח על ידי כפייה ולא על ידי ציפייה לשיתוף פעולה. כלומר שאת מגיעה לגן ולוקחת אותו אתך בין אם הוא מעוניין או לא מעוניין, בין אם הוא לידך ובין אם הוא בורח לך.

"אבל רגע..." אני מניח שאת שואלת "...זו בדיוק הבעיה - שהוא בורח לי". ובכן גלית, אם הוא בורח לך תרדפי אחריו ותתפסי אותו. כמו שאת עושה אם וכאשר הוא היה רץ לכביש. בלי "למצמץ" ובלי לשאול את עצמך שאלות. תאחזי בידו ותלווי אותו אל שער הגן, בטוב או ברע, איך שהוא יבחר.

ככל שהוא ינסה להשתחרר ולהתפתל תתפסי אותו חזק יותר. נכון, זה לא יהיה לו נעים. האם זה כוחני? האם יש כאן אלמנט משפיל? לא יודע ולא מעניין אותי. הדבר היחידי שמעניין אותי כהורה סמכותי הוא לקבוע את סדר היום ולאפשר לילד שלי בכל רגע נתון לבחור אחרת.

לכן החשוב הוא שכל הזמן התגובות שלך תהיינה תואמות את התגובות שלו: הוא בורח - את רצה אחריו, הוא מנסה להשתחרר מהאחיזה שלך - את מגבירה את עוצמת האחיזה.

בכל פעם שאת מפעילה סמכות אקטיבית באופן הזה תעצרי מדי כמה רגעים כדי לאפשר לילד מוצא של כבוד מהסיטואציה. כלומר שאם את אוחזת בידו והוא מנסה להשתחרר, תבדקי מה יקרה אם תשחררי ותגידי לו: "אין בעיה... אני מחכה לך בשער". ואת אומרת לו את זה באסרטיביות - לא בנימה כועסת ולא בנימה מתחנפת (כי שתיהן משדרות חולשה).

אני מאמין שהוא לא יבוא אחרייך מיד כי אז הוא כאילו חותם על "הסכם כניעה" וזה הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות. לכן תאפשרי לו את העשר-עשרים שניות (לא יותר) להמשיך במה שהוא עושה ותחזרי לקרוא לו אלייך. עכשיו אם הוא לא משתף פעולה גשי אליו ותשלפי אותו מהגן. כן... "תשלפי" - זו המילה.

דבר נוסף שאת יכולה לעשות - לפחות בעניין הגן:

לבקש מהגננת באופן חד פעמי להישאר עמו 5 דקות נוספות, להגיע לגן בשעה הקבועה שלך, לבקש אותו לצאת, להבהיר לו שאת הולכת, ללכת. מתי לחזור?

רק כאשר הגננת מתקשרת אלייך: כאמור 5 דקות אחרי שעת הסגירה של הגן וכפי שאתן מתאמות מראש. ולא... הוא לא יפתח חרדת נטישה אם תעשי את זה. מה שכן - הוא ילמד לכבד את המילה שלך. וזו המטרה. בין אם תבחרי כך הוא אחרת, בין אם זה ביציאה מהגן או בתוך הסופר, המטרה שלך היא לגרום לו לכבד את המילה שלך ולקבל את הסמכות שלך באופן טבעי.

כך אני באמת עושה, אקח לתשומת לבי את אפשרות לתת לו הזדמנות לשנות את הסיטואציה.
יש טעם להעניש אותו - כשהוא מאוד מגזים, כפי שתיארתי לנשל לא לקחת אותו לחוג?
מה קורה במקרים בהם הוא לא נכנע- למשל בבית, הוא משתולל בלי די, מציק, אני אוחזת אותו בחיבוק דוב, וזה לא עוזר במיוחד, גם אחותו מצטרפת לחגיגת "יאללה, עושים בלגן". מתי אני אמורה לשחרר אותו, כי ברוב המקרים הוא חוזר להשתולל...

תראי גלית, אין שום תגובה שתהיה תגובה יעילה כאשר היא "באה לבד". כלומר שסמכות אקטיבית זה טוב ונחוץ אבל גם הסמכות האקטיבית לא תהיה אפקטיבית אם לא נדע לספק לילד אלטרנטיבה. נניח הילד משתולל כפי שאת מתארת ונניח שאת מצליחה להציב גבולות ברורים כדי למנוע ממנו לעשות כל מיני דברים לא ראויים. כעת השאלה - מה הלאה? קודם לכן כתבת על השעמום שלו ויכול להיות באמת שהוא זקוק למגוון אפשרויות שחסרות לו כדי לחוות עניין, סיפוק, אתגר, תחושה של ביחד.

זה לא חייב להיות מסובך לך כאמא ואת לא צריכה לעבוד קשה. אני בעניין הזה מאוד אוהב לרתום את הילד לעשייה הטבעית שמשתלבת בשגרה היומיומית: ללכת עם הילדים לקניות בסופר, להכין אתם עוגה, לנקות את הבית, וכו', כל אלה הם עיסוקים שבשגרה שהילדים שלנו ישמחו לקחת בהם חלק ולהרגיש: עוזרים, יכולים, שייכים, בעלי ערך. והם שמעבירים את הזמן בצורה הכי שמחה ומספקת, גם עבור ההורים וגם עבור הילדים. כלומר שהרווח הדדי.

לשם כך אנחנו צריכים להבין את המשמעות של הרגעים הללו, להכיר בפוטנציאל הטמון בהם בחיזוק מערכת היחסים, לרתום את ילדינו להיות חלק ולהכניס אותם לעולם שלנו. כאשר את הולכת עם הילדים לקניות בסופר תבהירי להם מראש שאת זקוקה לעזרה שלהם, תני להם "תפקידים" שיעצימו אותם:

להפריד את השקיות, לבחור את העגבניות, לגשת אל הקופאית ולשאול אותה איפה יש שמנת מתוקה, כל דבר שהם יכולים לעשות ונכונים לעשות. כמו כן תחזקי אותם ותראי להם שאת שמחה לקבל מהם את העזרה.

בנוסף, שתפי אותם ותני לעצמך לחשוב ב"קול רם":

"מה כדאי... לחם כזה או כזה?"
"אוי תראו איזה יופי... יש פה את מה שאהבתם?"
"יא תראו... זה מהפרסומת שאתם אוהבים!"

איפה שאת יכולה תחזקי אותם:

"מה הצלחת לבד? תותח!"
"יו איזה יופי שמצאת!!"
"רוצה להביא גם שוקו?"

ככל שהם משתפים פעולה ומתקרבים אלייך את יכולה להתפנות לקרב אותם עוד יותר. במילים אחרות - כאשר את לא עסוקה בכיבוי שרפות מתפנה המקום להקשבה ולקרבה - ותנצלי את ה"מקום" הזה. לדוגמה, ספרי להם על איך פעם היו קונים חלב רק בשקיות. או כל דבר שאת חושבת עליו.

הגעתם לקופה, תשאלי אותם אם הם חושבים שהם יכולים לעזור לך לפתוח את השקיות, כלומר אם הם יודעים לעשות את זה. אולי אפילו להכניס את המצרכים לשקיות. שאלות מהסוג הזה מגבירות את המוטיבציה של הילדים לקחת חלק כי אנחנו מבהירים להם מראש שהצלחתם ב"משימה" היא הישג ואנו לא רואים בה כמובן מאליו.

והמכונה שפורסת את הלחם - תני להם ללחוץ על הכפתור הירוק שמפעיל אותה, תראי להם איך היא פועלת ותסבירי להם. אושר גדול לילדים. לפני זה תוכלי להגיד להם: "אחח.. איזה כיף אתכם!" ולהזמין אותם לבחור משהו לעצמם. לא כפרס אלא כהמשך כייפי של הבילוי המשותף שלכם.

לא משנה לענייננו אם ה"עזרה" שאת מקבלת מהם מעמיסה עלייך יותר משהיא מסייעת לך. זה לא העניין. העניין הוא לחזק את הקשר ובעיקר לחזק אותם.

יכול להיות שחלק מהדברים את עושה ממילא ואם כך אז מצוין. בכל מקרה קחי את מסע הקניות בסופר כמשל ותראי איך את יכולה ליישם את זמן האיכות הזה בכל מיני סיטואציות רלוונטיות.

שאלת לגבי ענישה וכאן חשוב שתדעי: העונש הוא כלי לא יעיל אבל לפעמים כאשר אין בנמצא כלי משוכלל יותר אז מוטב להשתמש במוכר. בספר שלי אני כותב שאנחנו לא מוכרים רכב ישן לפני שקיבלנו רכב חדש ולצערי הרבה הורים משליכים כלים חינוכיים מוכרים מתוך הידיעה שיש דרכים יעילות יותר, מה שהופך אותם להורים די מסורסים.

אני מאמין שככל שתצליחי לבנות יחסים של אמון עם ילדייך (ברוח הדוגמה של הקניות בסופר) לא תהי זקוקה לעונשים.

ומה אני עושה כשההשתוללות היא מתפרצת בצורה "לא מבוקרת". פה אני מתכוונת לשתי הסיטואציות:
1. הילד מתפרע, מציק, צוחק צחוק חייתי, נותן כאפות, נשיכות-יריקות וכו' - אמי מחזיקה אותו חיבוק דוב, אך הוא לא נרגע וגם לא ברור איך ומתי זה יגמר
2. ההשתוללות היא מילולית - הוא זורק מילים כמו טיפש, חננה וכל מני לא יפים, זה גם לא מכוון בדרך כלל למשהו, פשוט הוא משחק עם המילים, שוב מציק, במיוחד לאחותו הקטנה, אולי כי היא מגיבה בצורה שמדליקה אותו ומאפשרת לו להרגיש שליטה, חוטף וזורק דברים לכל הכיוונים.

אני לא רוצה להגיד שזאת ההתנהגות היום-יומית שלו, אבל הכואב הוא זה שבדרך כלל זה קורה דווקא בחשיפה לאנשים אחרים - כשיש אורחים, או אצל סבתא ואומנם אני חושבת שאני אסרטיבית בתגובות שלי, אבל לפעמים פשוט אינני יודעת איך להגיב או שהתגובה הרגילה במקרים אלה פשוט לא יעילה... כי כשאנחנו "לא חשופים" לעיניים של אחרים הוא יותר ממושמע. אולי במצבים כאלה הוא מרגיש יוצר שליטה ומנמל זאת... כי בדרך כלל הילדים יותר שקטים בחוץ, ואצלי זה ההפך.

גלית,
תבחיני בין "כיבוי שרפה" לבין "ייבוש הקרקע". אנחנו לא רוצים כל החיים שלנו לכבות שרפות ולכן נעדיף לייבש את הקרקע. מצד שני, כאשר רבות הדלקות לא נוכל להתחיל בייבוש הקרקע. אנחנו קודם כל נדרש למה שבוער - תרתי משמע - ונעסוק לפני הכל בכיבוי השרפות.

כאשר את אוחזת את הבן של בחיבוק דוב ומונעת ממנו באופן אקטיבי התנהגות לא רצויה את עסוקה בעצם בכיבוי שרפות, אמנם לא הפתרון האמתי והשלם, אבל זהו שלב שאת לא יכולה לדלג עליו.

לעומת זאת, כאשר את מחזקת את היחסים (ברוח התשובה השניה שלי אלייך) את משלימה את המלאכה ובעצם מייבשת את הקרקע שעליה מתפרצות הדלקות.

השינוי לא יקרה ביום אחד. את, נכון לעכשיו, צריכה לדעתי בעיקר להכיר את הדרך שתביא אותך למקום הטוב. ולשם כך אל תהססי לפנות להדרכת הורים. לא הדרכת הורים בקבוצות אלא הדרכת הורים פרטנית.