איזו שאלה יפה!
אחזור לכאן הלילה או מקסימום מחר כדי להשיב לך על השאלה הספציפית הזאת ועל סוגיה רחבה יותר שלדעתי את נוגעת בה בדברים שכתבת.

היי נגה,
במריבות אחים יש באמת הרבה היגיון ברעיון להפנות את תשומת הלב למותקף ולא למתקיף. תשומת לב - גם שהיא שלילית - מעודדת את הילד לעשות עוד מאותו הדבר. יכול להיות שלקחתם את הרעיון הזה רחוק מדי ועל כך רציתי "לדבר" איתך, אבל לפני זה:

פרקטית, כרגע, מה שאמליץ לכם הוא להתערב כמה שפחות במריבות ביניהן ולדרוש מהאחות ה"קורבנית" להתמודד. היא תגיע אלייך עם כך וכך תלונות ואת תגידי לה: "תתמודדי! סומכת עלייך!". כמובן שאין הכוונה למקרים קיצוניים בהם היא מגיעה אלייך עם 'פנס בעין'.

כאשר הן משחקות בחדר ואת שומעת את הבכי החזק שלה אל תמהרי לגשת. והכי טוב, תבקשי ממנה לגשת אלייך. אם היא לא ניגשת תבקשי מאחותה לגשת אלייך, ותבררי איתה מה קרה.

כאשר את עושה את הבירור הזה - לא משנה עם מי מהן - תבחרי בגישה מעט מרוחקת, כמי שעושה את הניסיון להבין ולגשר אבל לא מזיעה בשביל זה.

ככל שאת רואה אותה (את ה"קורבן" מבין השתיים) עושה מהומה על לא מהומה תציעי לה להתרחק מהסיטואציה: ".. אם לא טוב לך כאן בחדר את יכולה להיות בסלון". כאשר היא תבין שאלה הם הפתרונות שעומדים לרשותה סביר שהיא תמתן את התגובות.

עם ובלי קשר הייתי רוצה להפנות את תשומת לבך למלכודת מודרנית נפוצה שתמיד באה עם צריכה מוגברת של תוכן הדרכתי להורים:

הרבה פעמים, דווקא המידע, ודווקא המידע המשכנע והאיכותי, מביא הורים לזנוח את הבעלות על קבלת ההחלטות ולפעול תחת הנחיות. זה גורם לכך שהורים רבים מאבדים מהטבעיות שלהם ולא מרגישים אוטונומיים לעשות מה שהם מרגישים שנכון באותו רגע. כי ברגע שיש "נכון/לא נכון" וככל שיש (לכאורה) תשובה לכל שאלה אז "תלמידים טובים" (הורים שקוראים המון - אולי המקרה שלכם) נשענים על החומר הנלמד ופחות על הסימנים בשטח.

והיכן הבעיה? הבעיה היא שהתוכן תמיד מתייחס בהכללה מסוימת, והמציאות - מה לעשות - מורכבת. אני יכול להגיד להורים "תפסיקו להיות חברים של הילדים שלכם" ואני יכול להגיד להורים "תתחילו להיות חברים של הילדים שלכם" ובכל זאת אני סגור על עצמי והכל בסדר. אלא ש -

המשפט הראשון נאמר בהקשר מסוים והמשפט השני נאמר בהקשר אחר. גם ההמלצה להתערב במריבות אחים רק כשמדובר באלימות פיזית היא המלצה עם הרבה היגיון בריא, אבל עם כל הכבוד להיגיון הזה, אם הוא לא מראה תוצאות מספיק טובות בשטח סימן הוא לכך ש"הנוסחה" לא מתאימה למצב הספציפי-הייחודי במשפחה שלנו. היא מתאימה בהרבה מאוד מצבים אחרים (עד כדי כך הרבה שנכון להוציא מהם עקרון מנחה) אבל היא לא מתאימה במצבים אחרים, כנראה מורכבים יותר. ועבור המצבים האלה לכם ההורים חייב שיהיה את חופש הפעולה לפעול על פי אינטואיציות ועל פי ניסוי וטעייה.

אגב מריבות אחים - מומלצת המצגת "אמנון ותמר" -
http://www.superdaddy.info/page-kids

ולכל המעוניינים במצגת הזאת כקובץ שנפתח ישירות מוזמנים לשלוח לי מייל..

דני שלום,

קודם כל, תודה על התשובה המפורטת והמושקעת. אני לוקחת ממנה את העצה הפרקטית ואנסה ליישם. המצגת "אמנון ותמר" די נכתבה עלינו. כולל הכלב, הכסא והמחשב...

הנגישות של המידע כיום מתישבת נהדר על החסך בידע הורי שנעלם יחד עם המשפחה השבטית. הידע הזה שפעם עבר במשפחה מדור לדור מגיע היום באמצעות אתרים כמו האתר הזה למשל. הרבה פעמים הורות לתאומים היא מלכתחילה הורות פחות אינטואיטיבית ויותר שכלתנית, בייחוד אם היא מגיעה כהורות ראשונה ועל רקע כל מה שכתבתי קודם...

לגבי "לכי לשחק בחדר אחר" - איפה עוצרים את זה? הרי גם כאן מדובר בתגובה שקצת מעודדת דפוס של הימנעות במקום התמודדות.
כשאני נוהגת כך, בדרך כלל המוכה בוחרת להמשיך לשחק עם אחותה. אבל האם זהו פתרון לדפוס עצמו? האם אני לא מחנכת את המוכה לוותרנות ופשרנות ואת המכה להמשיך לתבוע לעצמה הכול?

אם אני שואלת את האחות המכה מה קרה, מה לעשות עם התשובה שלה? יש מקום להוכיח אותה על התנהגותה? להסביר לה למה זה לא כדאי לה להכות?

את כותבת - "לגבי "לכי לשחק בחדר אחר" - איפה עוצרים את זה? הרי גם כאן מדובר בתגובה שקצת מעודדת דפוס של הימנעות במקום התמודדות"

ובכן, אם מדובר כאן או לא מדובר כאן בתגובה המעודדת דפוס של הימנעות נוכל להבין רק מהתגובות של הילדה. זה נכון שיש משהו בתגובה הזאת שבמקרים מסוימים עשוי להוביל לתוצאה הלא רצויה הזאת, אבל זה לא נכון תמיד. לא עבור כל ילד, כל סיטואציה, כל הרכב משפחתי.

הנה הילדה שלך, שככל הנראה התאהבה בעמדת הקורבן, לא תוכל להמשיך להרוויח מהעמדה הזאת אם היא תיווכח שהיא מפסידה ממנה. בהנחה שהתלונות שלה על אחותה אכן מוגזמות היא תעדיף למתן אותן כדי לא להפסיד את ההנאה הקיימת בשהות המשותפת עם אחותה. כלומר שהתוצאה שאנו מצפים לה היא מיתון התגובות ולא היענות להמלצות שלנו.

אגב, "לכי לשחק בחדר אחר" הוא משפט שצפוי להיאמר בנימה של הצעת פתרון וזה שוב לוקח ממנה את האחריות ושם אותה אצלך. לכן נעדיף להשתמש במשפטים שמתאימים להיאמר בנימת אגב:

"אתן לא חייבות לשחק יחד"
"אם לא טוב לך את יכולה להיות בסלון.."
"מה את מציעה?"

תקשורת מהסוג הזה מאפשרת לך להימנע מהתערבות ובכל זאת לשמור על מעורבות, וההבדל גדול: ההתערבות לוקחת אחריות מהילדה בעוד שהמעורבות לוקחת אחריות על הילדה.

גם כאשר את שואלת את אחותה המכה "מה קרה?" את שואלת את השאלה בנימה המעורבת ולא המתערבת. ובכך את משדרת לה שאת שואלת כדי להתעניין ולא כדי להציע פתרונות. ההתעניינות פותחת ערוץ תקשורת איכותי שבו תוכלי בסופו של דבר להציע הצעות, להאיר תובנות, לשתף מניסיונך, וכו'.

לא תמיד יהיה זה הדבר הנכון. אם את מזהה דפוס קבוע של אלימות ממשית מצד הילדה המכה וברור שהיא האשמה קחי אותה לחדר אחר בלי להוסיף במילים. ילדים לומדים ממעשים ולא ממילים.

מכאן, לשאלתך, את לא צריכה להוכיח אותה על התנהגותה ולא להסביר כלום. את רק צריכה לדעת שסוד ההצלחה של מעשה כזה שלך הוא בהצגת הדברים: לא מדובר בעונש אלא בתוצאה הגיונית, משהו שאת נאלצת לעשות מחוסר בררה, והצעות חלופיות יתקבלו בברכה. זה המסר לילדה.