תודה לך שריתי על השאלה כי זאת שאלה סופר חשובה וזאת הזדמנות להעביר מסר חשוב;
את כותבת שאת תמיד שומעת את ההמלצה "לא להתערב במריבות" ואני מניח שאת שומעת עוד הרבה דברים.

לכל אחד מהדברים שאת שומעת יש את ההיגיון שלו ואת ההקשר שבו הוא נאמר/נכתב.
גם אם שמעת או קראת דברים שזוכים להכרה והוקרה, תמיד תני כבוד תחילה לקול הפנימי שלך. כי הקול הפנימי שלך הוא הקול שמביא בחשבון את התמונה השלמה שרק את מכירה.

ההמלצה לקחת צעד אחורה כאשר הילדים רבים נועדה לאפשר להם לקבל אחריות על הבחירות שלהם. זה נכון כל זמן שבקונפליקטים הנוצרים ביניהם, אין גילויים של אלימות.

לענייננו:
לא צריך לחכות שיהיה דם ולמעשה, את צריכה לפעול הרבה לפני כן כדי למנוע בגופך כל מקרה של אלימות.
חשוב שהגדול מבין השניים יבין שאלימות פיזית היא קו אדום ושהצעיר מביניהם ידע, שלא משנה כמה הוא היה לא בסדר אם בכלל, אמא תהיה שם תמיד כדי להגן עליו כאשר אחיו נוהג באלימות כלפיו.

העובדה ששני הגדולים שלך כל הזמן רבים מצביעה על סימפטום ולא על שורש הבעיה. הדרך הנכונה ביותר לטפל בסימפטום היא להבין את הבעיה בהקשר המשפחתי והכולל ולאו דווקא לנסות ולטפל בסימפטום.

במילים אחרות, אנחנו יכולים "לשוחח" כאן ואני בשמחה מזמין אותך להמשיך ולשתף אותי בתהיות וחיפוש אחר פתרונות, אבל אל תוותרי על הכוונה ויעוץ מקרוב כפי שאת ממילא רוצה ובצדק.

לא יודעת מה הקול הפנימי שלי באמת אומר, מצד אחד, אני מרגישה שהם רבים "לכבודנו" ואז, לא כדאי להתערב, כי רק נגרום למצב להמשיך.
מצד שני, אני גם מאמינה שכל אחד נמצא במקום שהוא שם את עצמו, גם הקטן יותר, "להיות המסכן שמקבל", הרי הוא יכול לבחור שלא להיות שם והנה, הוא שוב ושוב חוזר לאותה סיטואציה, "מקרבן" את עצמו.
בקיצור, לא יודעת...

זה בסדר גמור, הם תמיד רבים "לכבודנו" ומכאן ההמלצה לא להתערב ולא לתת להם לקבוע את כללי המשחק. את כללי המשחק אנחנו צריכים לקבוע ולהעביר את המסר שנוכחות הורית מרוויחים בדרך אחרת, זה צריך להיות אחד מ"כללי המשחק" החדשים שהילדים שלך צריכים להפנים.

אבל כאן צריכה להיעשות מצידך עבודה - מה שדורש זמן ותהליך. ובזמן הזה, אנחנו לא נסכים שהגדול יתעלל בקטן ונסמן קווים אדומים שאותם הילדים שלנו לא יעברו.
לאחר מכן אפשר לעצור ולנשום, לחשוב צלול מה רוצה הבן הצעיר לומר לנו בעצם כאשר הוא חוזר למקום שבו הוא חוטף, ומהן החלופות שאנחנו יכולים להציע לו.

יוצא לך לראות "סופר נני"? שמת לב לשני השלבים שמאפיינים כמעט כל תכנית וכל תהליך? לכאורה אלו הם שלבים מקבילים אבל לרוב האחד קודם לשני:
1. שלב ה"עד כאן" – זהו השלב המקדים שבו ההורים מעבירים לילדים את המסר ש"עד כאן!", שמה שהיה לא יהיה יותר ואנחנו ההורים לפחות מרגע זה הופכים לבעלי הבית. בשלב הזה אנחנו לא מצפים להבנה ולשיתוף פעולה אלא מכתיבים את המציאות הרצויה לנו. כבמטה קסם, השלב הראשון הוא שמאפשר את המעבר לשלב השני.
2. שלב ה-"מכאן והלאה" – כאן המקום לבדוק איך אנחנו בונים אמון ומספקים מראש את המחסור של הילד כדי שלא תהיה לו בכלל המוטיבציה לפעול באופן כזה שיאלץ אותנו שוב ושוב לעסוק באכיפת סמכות.

מאחר ואני לא מכיר מקרוב את המקרה, ומאחר ואת מתארת בעיה בהקשר רחב, אני רוצה לספר לך משהו שקרה לי עם הילדים בשבוע שעבר ו... תראי אם את יכולה לקחת מזה משהו:

שעת ערב, אשתי לא בבית, הכלים בכיור, אני רוצה להתפנות לשיחת טלפון חשובה, הבת מציקה לבן, הם צריכים להתקלח ולהיכנס למיטות. נכון מצב קלאסי?

מאחר ואני מכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, הילדים שלי, אני יודע אילו חלופות להציע להם. הפתעתי את בתי בשאלה אם היא מוכנה לעזור לי לשטוף כלים והיא ענתה בחיוב ובשמחה, היא מאוד אוהבת וגאה להרגיש "גדולה". אח שלה בינתיים צייר את הציור שלו בלי שאף אחד יציק לו ובזמן הזה אני בטלפון. החלטה אחת שקיבלתי פתרה בעצם את כל הבעיות:
- הילדים לא רבים. עשינו הפרדת כוחות בלי שהם ידעו מזה בכלל.
- הבת שלי מרגישה בוגרת וגאה לפחות כמו אחיה הבכור והופכת למפויסת מתמיד.
- אין לי כלים בכיור :)
- יש לי זמן לשיחת טלפון.
- יש לי חשק וזמן לאהוב את הילדים שלי.

והרי כל-כך בקלות זה היה יכול להיות אחרת. לא ככה?

גדול אתה! יוזמה ברוכה שבפירוש עזרה לכולם.
אבל, איך גורמים להם לשחק ביחד ו.. יפה?
מישהו מקצועי, שאני מכירה, שראה את ילדי משחקים ואז רבים, טען שזו דרכם ליצור קשר, הרי הם לא יתחבקו ויתנשקו, אז הם רבים כדי לתקשר.
אם מסתכלים על זה ככה, זה קל, לא? (עד גבול מסוים, שוב)

הגיוני שזאת דרכם ליצור קשר אבל כאן הפספוס הגדול. המטרה שהם ילמדו ליצור קשר מתוך נקודות החוזק ולא החולשה. הן בטוח קיימות בהם והשאלה מה יגרום להם להתחבר מתוך מקום של חברות, נתינה, כבוד הדדי. אלו הן נקודות החוזק.

כאמור, את מתארת בעיה בהקשר רחב. מהו ההקשר הרחב? נשיא המדינה שלנו אמר לא פעם שאם אנחנו רוצים לטפל במגיפת יתושים, מוטב שנייבש את הביצה מאשר שנרדוף יתוש אחר יתוש. זהו בדיוק ההקשר הרחב - יש לנו בעיה (יתושים) אנחנו רוצים לטפל בבעיה (לחסל את היתושים) כאשר הדרך הנכונה ואולי היחידה להצליח במשימה היא דווקא להניח ליתושים, לזהות את ההקשר ולטפל במה שנכון לטפל.

במילים אחרות, את היום רואה את ילדייך רבים, מגדירה את הסימפטום כבעיה ומכאן
המוטיבציה לטפל ב"בעיה", להתערב, לכבות שריפות.
את בעצם מנסה לטפל בבעיה היכן שהכי קשה לטפל בה, כאשר היא מתפרצת. מלכודת שהרבה הורים נופלים בה.

לכן אני מזמין אותך לדמיין לרגע ש"בעיה" הזאת היא נחלת העבר, ואני רוצה לשאול אותך:
עכשיו, כששני ילדייך הם החברים הכי טובים אחד של השני, יש משהו שמעיק ומכביד עלייך בהקשר המשפחתי?

לא בטוח שהבנתי אותך...
בטח שאני רוצה שיהיו חברים טובים, אם יהיה ככה למה שלא אהיה מרוצה? זה הרי מה שהורים רוצים, לא?
למה שמשהו יכביד ויעיק עלי בהקשר המשפחתי?
(נראה לי שלא ממש הבנתי אותך)?

ועוד משהו, בקשר לפורום, קצת קשה לי עם הפורמט, איך אני אמורה לדעת אם קיבלתי תשובה לשאלה שלי, במיוחד אם יש כמה תגובות? כמו הפעם.
אני רגילה לתפוז, ששם אני מקבלת מסר, שקיבלתי תגובה.
יש אפשרות כזאת?
ושוב,תודה רבה על הסבלנות.

אכן לא ירדת לסוף דעתי. להזכירך שריתי, אנחנו כבר אחרי המריבות של ילדייך הגדולים, אין... לא קיים יותר. ובמצב הזה אני מבקש לשאול אותך "אז מה שריתי.. מה חוץ מזה? איך החיים?". ושימי לב שבלי להתכוון בכלל, ענית לי על השאלה הזאת בנושא חדש שפתחת. אז בנושא החדש אמשיך להבהיר לך את עמדתי ובאשר לעניינים הטכניים של הפורום, זהו פורום חדש כפי שאת מבינה ועוד יתכנו בו שינויים, תודה על ההערה.

אז... כפי שהבנת, החיים לא ממש "משהו" אנחנו מתמודדים עם הרבה ו.. קצת מותשים, למרות שהילדים כשהם בסדר, הם ממש ממש בסדר, אבל הרגעים האחרים, באמת קשים...
אבל עדיין, אם לא היו מריבות בבית, היה הרבה יותר קל, לא?

ולעניין הפורום, כן, הבנתי שהוא חדש, נוח שלא צריך ממש להזדהות, רק עניין המייל קצת מפריע, לא? ובכלל, אם אפשר עצה בונה? אם תהיה אפשרות לדעת שיש תגובה, זה יהיה מצוין.

אז יישר כוח גדול על הפורום ועל הסבלנות, שיהיה בהצלחה!