היי גל,
גיל שנתיים הוא גיל המרדנות כפי שגיל ההתבגרות הוא גיל המרדנות, ובכל זאת יש ילדים כאלה וילדים אחרים, ונערים כאלה ונערים אחרים, לא הכל תלוי בנו ההורים, אבל אין ספק שיש לנו חלק מאוד משמעותי ולכן טוב שאת שואלת.

לנחישות של ילד יש עוצמה, וכאשר אנחנו ההורים נבוכים משהו מול העוצמה הזאת אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות, לפעול בהססנות, והילד מזהה את זה. כאשר אנחנו מנסים להציב את הגבולות מהמקום הלא שלם הזה אנחנו עשויים לפגוש את התקפי הזעם של הילד. למה? כי אז הילד מרגיש שהוא כמעט הצליח, שהוא כמעט "שם", שעוד מאמץ קטן מצידו והוא יקבל את מה שרצה. ואם הוא לא יקבל את שרצה הוא ירגיש שנעשה לו עוול.

לכן הייתי רוצה להוריד מכם בעיקר את ההססנות, ככל שקיימת. אני מניח שאתם לא נאבקים מולה כדי שתסדר את החדר שלה. המאבקים הנפוצים היום בין הורים לילדים מתקיימים סביב עניינים פשוטים של סדר יום: לצחצח שיניים, להיכנס למיטה, לאמבטיה. ואני אומר, בדברים האלה אל תוותרו ואל תמצמצו. הילדה כועסת - שתכעס. אתם בעלי הבית ומקבלי ההחלטות ומאחר והיא בגיל כזה שאתם יכולים לאכוף (פיזית) את הסמכות שלכם (נניח לקחת על הידיים ולהכניס לאמבטיה. בלי דיבורים) אז הנה לכם חלק מהפתרון ויפה שעה אחת קודם.

מעבר לכך אני ממש ממליץ לכם על שני מאמרים שכתבתי:

סוד הסמכות - http://www.superdaddy.info/articles-23
גיל שנתיים - http://www.superdaddy.info/articles-10

בהצלחה ואני כאן לשאלות...

דני, ראשית תודה על התגובה ואגב האתר שלך ריתק אותי :)
האמת שהרגעת אותי קצת, כי ההרגשה לפעמים היא פשוט חוסר אונים מול הילדה..אני גם בטוחה שהיא יודעת שכך אני מרגישה.

דבר נוסף רציתי לשאול.
מעבר לכל ההתקפי זעם שלה, יש אצלה עוד שינוי התנהגותי בתקופה האחרונה,
בעלי אוסף אותה מהגן כל יום ונמצא איתה בערך שעתיים עד שאני חוזרת מהעבודה.
בזמן הזה שהוא איתה, הוא מספר לי שהילדה מתנהגת למופת, ומשום מה כשאני חוזרת הביתה מהעבודה היא "מתהפכת".. היא מתחילה עם המרדנות שדיברנו קודם, היא בוכה ומחפשת המון תשומת לב.
אתמול כשחזרתי הייתי איתה כל הזמן עד שהלכה לישון.. היה שיפור קל אך עדיין היה המון בכי והיא חייבת שאני אהיה בסביבה
השאלה היא האם היא מתנהגת כך כי היא חושבת שאיתי מותר לה
או שהיא מרגישה געגוע מאוד גדול אליי
אולי שניהם יחד?
בעלי אומר שהתחושה שלו שהיא פשוט מרגישה שאני מגוננת עליה מדי אז היא מרשה לעצמה להתנהג כך (גם התקפי זעם).

אודה לך אם תוכל לתת לי קצת כיוון על הסוגיה הזו.
גל.

תודה גל על תחילת הדברים. את כותבת שבעלך חושב שאת מגוננת עליה, ומה את חושבת על כך? למה בעצם הוא מתכוון במילים "מגוננת עליה"?

אני הרבה יותר עדינה ורכה וכן פחות אסרטיבית ממנו, אם למשל הוא כועס עליה או אומר לה לא, אני שותקת ומסתכלת מהצד ולפעמים גם מעירה לו בשקט שיהיה יותר רך איתה (אולי היא יודעת את זה למרות שאני מנסה לעשות את זה בלי שהיא תראה או תבין ) כשזה קורה היא כמובן רצה אלי ובוכה אמא אמא...אני מסבירה לה שמה שיא עושה זה לא בסדר אבל עם חיבוק ונשיקה (לא בכל המקרים זה קורה)זה בעצם הכוונה למגוננת.. אולי בגלל זה היא מרגישה שכשאני נמצאת לידה היא מרשה לעצמה להתנהג במרדנות יתר?

... לא אולי. בטוח.

למרות שאני יכול להבין את הצורך שלך לגונן ובעיקר ככל שהתקיפות של בעלך גולשת לתוקפנות, שזה בדיוק הגבול שאנחנו כהורים מנסים לשמור לא לעבור אותו, ובצדק.

אני חושב שמה שיעזור גם לך וגם לבעלך לדעת הוא שהשמירה על הגבולות לא קשורה למידת היותנו קשוחים או רכים מול הילדים שלנו. היא קשורה אך ורק להיותנו הורים ברורים. אם אמרתי לה "לא!" על הכוס קפה שהיא ניגשת אליה ורוצה לאחוז בה, ואם לקחתי את כוס הקפה אליי כדי להרחיק אותה ממנה, האם אני צריך לכעוס? ואם אני מכניס אותה לאמבטיה בניגוד לרצונה, האם אני הוא זה שצריך לכעוס? ואם אני לא מרשה לה סוכריית גומי נחשים, והיא נורא-נורא-נורא כועסת, האם אני צריך להצטרף למנגינה הזאת?

אני לא רך איתה (כי אני הוא זה שמקבל את ההחלטות, בין אם "בא-לה" או לא "בא-לה"), ואני לא "קשה" איתה (כי אני לא נגרר לכעסים, צעקות, נזיפות, תלונות, התחשבנויות).

טרם מלאו לה שנתיים, אתם יכולים לעשות איתה מה שאתם רוצים, זה הגיל וזה השלב שבו אתם בונים את הסמכות שלכם. ואת האמון. לכן תמיד תזכרו: לא "רך" ולא "קשה" אלא "ברור".