היי נטע,
לא הילדים צריכים לדעת. אנחנו - ההורים - צריכים לדעת עבור ילדינו מה מותר ומה אסור. והכי חשוב לנו לדעת - מה אנחנו עושים עם זה. אנחנו יודעים שאסור לו לגעת בשקע החשמל? טוב אנחנו עושים כאשר אנחנו מזיזים אותו משם. הוא ייגש לשם שוב ואנחנו נזיז אותו שוב. כמה שצריך. בלי פליק, בלי להעיר, אפילו בלי להסביר. בגיל שנה הפעוט זקוק לדעת מה כן ומה לא ולא למה כן ולמה לא. את לוקחת אותו על הידיים, מזיזה אותו משם ואומרת בנימה אגבית "זה לא". אפשר להגיד "אסור" או "חשמל - אסור" אבל זה טוב כל עוד זה נאמר למען המשחק שלנו עם הילד ולא מתוך ציפייה שהוא יפנים וישמע לנו. ציפיות מהסוג הזה תמיד מזמינות אכזבות שאחריהן אנחנו מפגיזים בטעויות.

אם זו "מלחמה" להלביש אותו אז תשיבי "מלחמה" כמו שאת יודעת, כלומר תלבישי אותו. אל תצפי ממנו לשיתוף פעולה (כי אמרנו שאחרי הציפייה באה האכזבה. ואז הכעס והתלונות והנזיפות וכו') ותשאירי את ההתנגדות והכעס אצלו. אל תגררי לזה גם. את - עושה את התפקיד שלך - מלבישה אותו. הוא מצדו - עושה את התפקיד שלו - מתנגד. זו חלוקת התפקידים.

ככל שהוא יראה אותך עושה מה שצריך ונמנעת ממה שלא צריך (הסברים, כעסים, ניסיונות לשכנע או לנחם, תשומת לב עודפת למקום השלילי) כך הוא ילמד מהר יותר היכן נמצא הגבול. אגב, כשאת לוקחת לו משהו והוא נכנס להיסטריה אל תדברי איתו - לא על המשהו ולא על ההיסטריה. קחי כמה דברים שהוא כן יכול לשחק בהם ותניחי על הרצפה או על השולחן. בלי להציע לו ובלי להזמין אותו לשחק בהם (כי זה יאלץ אותו "לחתום" על הסכם ויתור ולכך הוא לא יהיה מוכן).