חילוקי דעות בין הורים

אורנה

דני שלום
יש לנו ילד בן 7 וילדה בת 3.
הקטנה היא ילדה מאוד דעתנית ועקשנית ואנחנו חווים איתה דברים שלא הכרנו עם הגדול. היא רוצה דבר מסוים ואם לא מרשים לה זה מייצר מיד בכי עד לב שמיים, שעושה את הכל קשה.
היא גם נוהגת להרביץ ולצבוט, אותנו ואת אחיה הגדול.
אם היא מרביצה לי אני אומרת לה שזה אסור ומתרחקת ממנה, אבל אין לי בעיה חוץ מזה להתנהג איתה רגיל. בעלי, בשונה ממני, כועס מאוד בכל פעם שהיא עושה דבר כזה, ואינו עובר לסדר היום. הוא ממשיך לכעוס גם אם היא באה לבקש סליחה וממשיך להזכיר לה את הדבר גם אחרי כן, לפעמים דקות ולפעמים גם שעות אחר כך. כשזה קורה אני מרגישה שהיא מאוד נעלבת ובוכה (למרות שאולי זה בכי מניפולציה כמו רוב הבכיות האחרים שלה).
עוד דוגמה, היא מדי פעם מסרבת "לקבל ממנו שירותים", אמא תלביש אותי, אמא תקלח אותי... כאלה. הוא מסתובב והולך ואומר לי אין לי כוח לדברים שלה. אני מרגישה שהוא לא מתאמץ כדי לעזור לי ובוחר באפשרות הקלה של היא לא רוצה אז תעשי את. גם אם אני עסוקה באותו זמן בדברים אחרים.

אני לא יודעת אם אני צודקת אבל אני חוששת מאוד שההתייחסות של בעלי תגרום לכך שהוא יאבד בסופו של דבר את הילדה ושהיחסים שלהם יושתתו על כעסים ועלבון. הבעיה שאיני מצליחה לשכנע אותו שיש משהו בחששות שלי או שהוא טועה, ואיני מצליחה בשום אופן לשכנע אותו שאנחנו צריכים לקבל ייעוץ כלשהו בעניין. זה כמובן מביא לוויכוחים ליד הילדים, שאנחנו מבינים שזה גרוע. הוא אומר לי שאני פשוט אתן לו לנהל את החינוך שלה ושאראה שהכל מסתדר אבל אני חושבת שהוא טועה ולא רוצה. מצד שני, אני מרגישה ככה בעצמי - שאם הוא יקשיב לי ויעשה מה שאני אומרת, הדברים יסתדרו.

עם הגדול יש עניינים אחרים, הוא ילד די שונה במובן הטוב של המילה, מעריכה שהוא מחונן. קראתי דברים על המצב הזה וזה מסתדר עם התחושה שמלווה אותנו מאז שהוא קטן שיש לו פער בין היכולות הרגשיות ליכולות השכליות. היו לו קשיים חברתיים עד שאפילו המורה צלצלה אליי שהילד נראה לה אבוד ומסתובב לבד בהפסקות וכל ניסיונותיה לחבר אותו לילדים - נכשל. אז חשבתי שהילד סובל מעודף שימוש במסכים, עד כדי כך שהוא חי בתוך עולם אלטרנטיבי של משחקי מחשב, והחלטתי לעצור לו את השימוש במסכים. בעלי לא התנגד אם כי לא תמך. לפי דעתי זה עשה שיפור ניכר מאוד בילד וקיבלתי פידבקים חיוביים גם בבית הספר. לאחרונה וגם בעקבות החופש שחררנו קצת את האיסורים, אם כי זה בשום אופן לא בממדים שזה היה בעבר. הבעיה היא שבעלי לא מוכן להסכים איתי על כללים בעניין הזה, מה שיוצר חילוקי דעות בינינו עד כדי כך שהילד יודע למשל שאני לא מרשה טלוויזיה בבוקר אבל בעלי מרשה ואם הם קמו לפניי אז אני קמה וסוגרת ואז "אבא הרשה לי". בעלי יוצא טוב, אני יוצאת רעה, ובכל מקרה הילד יוצא מבולבל. למעשה, בעלי תומך בשימוש במסכים וחושב שזה דבר חינוכי ומלמד. אני מצדי הייתי מבטלת את כל השימוש של הילדים במסכים. ביקשתי ממנו כמה פעמים שנקבע כללים בעניין של המסכים כדי שנשדר לילד עמדה אחידה. הוא לא מסכים וחושב בכלל שקביעת כללים נוקשים זה דבר לא רצוי.
אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. אני אומרת לו שאנחנו חייבים הדרכה או ייעוץ כי עם ילדים אין כמה אסימונים לבזבז ושאי אפשר לעשות ניסוי וטעייה, אבל חילוקי הדעות בינינו כל כך עמוקים שאפילו על זה אנחנו לא מצליחים להסכים.
זקוקה נואשות לעצה טובה.