היי עינת,
אני לא חושב שאת צריכה לעזור לו לתקשר אלא לקבל את ההחלטות שנכונות לו. מה שלא בטוח שקורה כרגע. לשם כך הייתי מציע לך דווקא "לזוז הצידה" במצבים מסוימים ולאפשר לו לקיים את הבחירות שלו: חוג, מסיבת יום-הולדת, פגישה עם חבר, כל אלה הם בדיוק ה"המקומות" שהבחירות שלו עשויות להשתנות שלא בטובתו ולא בטובתך דווקא לאור המעורבות שלך. והרי:

למה לך לעבוד קשה ולשכנע אותו ללכת לחוג? למסיבת יום-הולדת? אם הוא התלבש והתארגן לקראת צאתכם מהבית - למסיבה - ואם הוא לרגע נראה מתחרט, תשאלי אותו אם הוא בטוח שהוא מעדיף להישאר בבית:

האם קרה משהו? האם משהו מפריע לו? אם הוא לא משיב תזמיני אותו לעדכן אותך בכל זמן שירצה לשתף אותך וזהו. בלי לשים עודף תשומת לב ב"מקום" הזה. החשוב הוא לתת לו את הלגיטימציה לבחור, ובלי להתחשבן בנושא הטלוויזיה או כל נושא אחר.

ככל שתוציאי את עצמך מתהליך קבלת ההחלטות שלו כך הוא יקבל את ההחלטות ה"נכונות" עבורו ש..., למען הסר ספק, עולות בקנה אחד עם העדפותייך. כלומר שגם הוא, בתוך תוכו, מעדיף מסיבה עם ילדי הגן על פני הטלוויזיה ואת החוג שהוא אוהב על פני הישיבה בבית. אלא אם כן הוא מאס בחוג או התגעגע לזמן איכות איתך ועם הבית כלומר ש..., בכל מקרה, הבחירה שלו תהיה בחירה נכונה ככל שתהיה "נקייה" ונטולת טריגרים להתנגדות - לך - כמי שאומר לעצמו: "את לא מחליטה עליי!".

מתוך פרק מספר 7 בספר "אלוהים בגובה העיניים":

כאשר ילדים מרגישים שמחליטים עבורם החלטות שמן הראוי שיקבלו אותן בעצמם, הם מפתחים את הרצון המזויף. הרצון המזויף הפוך לרצון הכן ונועד לשמר ביטחון אוטונומי. כמה פעמים קרה לכם שהילד שלכם אמר שהוא לא רוצה דבר מה בעוד שידעתם שהוא כן רוצה? הוא רוצה ללכת לסבתא, אבל אומר שהוא לא רוצה; הוא רוצה ללכת למסיבת הסיום בגן, אבל פתאום מחליט ש"לא בא לו". אלה הרגעים שבהם אנו מסיקים שהילדים שלנו "משחקים אתנו משחקים", בעוד שההתנהגות הזאת היא ביטוי לחרדה אמיתית לאוטונומיה שלהם. אלא שדווקא אז אנו מוכיחים להם שהחרדה שלהם אינה לחינם.

כאשר יוגב שלי, בן הארבע וחצי, אומר לי שהוא לא רוצה ללכת למסיבה, אבל אני יודע שהוא כן רוצה ללכת אליה, אני מבין שהוא "מרים לי להנחתה" ואני לא מוכן להחמיץ את ההנחתה הזאת: "בסדר... לא נלך" – אני משיב לו והוא בתגובה מיד חוזר בו. מנגד אני יכול לומר לו: "אין כזה דבר שלא הולכים... כבר קנינו מתנה ויהלי חבר טוב שלך... גם הוא הגיע ל'יומולדת' שלך", ועוד שפע של מילים שבגללן יוגב אולי יפסיד מסיבה טובה, אבל בטוח שיפסיד את הביטחון האוטונומי. מחר ימשיך לחפש אותו באמצעות רצון מזויף אחר.

כעת בואו ניכנס למסיבה. רק הגענו והוא כבר רוצה ללכת. אני לא מעוניין ללכת, וספק גדול אם הוא עצמו אכן רוצה ללכת. הדרך לגרום לו לקיים בחירה אמיתית, היא לנטרל את התנגדותו הצפויה להתערבות שלי. על כן אאפשר לו, קודם כול, להבין שהאפשרות ש"בחר" בה אכן לגיטימית:

אנו יוצאים מן המסיבה, מתרחקים כמה צעדים, ועכשיו, עכשיו הוא הזמן להסביר לו בנונשלנטיות, בקצרה ולעניין שהמסיבה רק התחילה, ויתכן מאוד שהוא מפסיד כך וכך דברים בגלל כך וכך סיבות. אם יבחר להמשיך בדרכו, כנראה יש לו סיבה טובה ולכן אכבד את בחירתו. אם לי יש סיבה טובה יותר להישאר, כי הבטחתי לאמא של איתי למשל שהבן שלה בהשגחתי, אדע להסביר לו מדוע אנו בכל זאת נשארים.

יום חג בגן. הילדים יגיעו היום בחולצות לבנות, ואגם שלי לא רוצה חולצה לבנה. אני יכול להתחיל בהסבר משכנע על משמעות החג ועל כל הילדים שיגיעו היום בחולצות לבנות, אבל ההסבר הזה, משכנע ככל שיהיה, לא ייפול על אוזניים קשובות אלא אם כן אוסיף לפני ההסבר את האמירות האלו:

איזו חולצה את רוצה היום?
... אוקיי אגמי, תוציאי מהארון את החולצה האדומה.
עכשיו תראי אגם, יש לנו חולצה לבנה וחולצה האדומה. היום כל הילדים יגיעו לגן בחולצות לבנות. את בטוחה שאת רוצה את החולצה האדומה?

תודה רבה!!! הרעיון מובן...
רק בשביל לחדד את זה אם מחר כשמגיע הזמן לצאת לחוג שחיה הוא אומר שהוא לא רוצה, מה היית אומר לו?
ושוב ביום ראשון הוא אומר שהוא לא רוצה ללכת לחוג קראטה (אחרי שכבר הפסיד 4 שיעורים בכל מיני תירוצים) מה היית אומר לו?

"אין בעיה, זה החוג שלך, לא מכריחה אותך ללכת"

ואנחנו אומרים את זה בנימה מרגיעה ולא בנימת התחשבנות.

תודה רבה, אעדכן :)

שלום, בהמשך לפנייתה של ענת, אני מתמודדת עם בעיה דומה של בן 5.5. בני היה "ילד טוב" בהגדרה, בדר"כ הקשיב לי, הייתה בינינו תקשורת טובה ולרב הצחנו להגיע להבנות דרך שיח משותף. לאחרונה הוא החל "למרוד". אך הדוגמא של לא ללכת לחוג, בעיני קלה יחסית, אז הוא לא ילך וזהו ואם ימשיך כך אולי נפסיק את החוג. אבל בני לאחרונה לא רוצה ללכת לישון ולשם כך הוא לא מוכן להיכנס למיטה. לציין שהוא הולך לישון ב20:00 והוא עייף כבר בשעה זו ואם הוא לא הולך לישון בשעה זו, למחרת הוא לא מתעורר בזמן לגן ולא מוכן לצאת מהמיטה. עוד דוגמא, כשאני באה לאסוף אותו מחבר, הוא לא מוכן ללכת הביתה (והרי אני לא יכולה להשאיר אותו שם) ולאחר אינספור בקשות ואח"כ "איומים" כמו "אן לא תבוא אז שבוע הבא אתה לא תלך לחבר", הוא עדיין מסרב, ומצאתי את עצמי לוקחת ילד בן 5.5 בכח הביתה. חוויה מאד לא נעימה לי ולו. אני מרגישה שהוא חוזר מהגן עם הרבה חוצפה ורצון לבדיקת גבולות מולי, מה לעשות בכלל ובמקרים הספציפיים שציינתי.

היי אורית,
אין לך ברירה אלא להוסיף ולהיות "לא נחמדה". כמה? כמה שצריך. אני בטוח שזו חוויה לא נעימה לקחת אותו בכוח הביתה, אבל אל תחשבי איך להימנע מחוויות לא נעימות. הדבר היחידי לדעתי שצריך להנחות אותך הוא מה יעיל ומה לא יעיל. לקחת אותו בכוח? לא רעיון רע בכלל אם זה אפשרי. יש מצבים שזה לא אפשרי למשל במקרים של הפרעות התנהגות קשות, אבל לרוב, הילדים נענים כאשר הם רואים את ההורים שלהם מאוד נחושים:

מוכנים לנהל סיטואציה ש"מצטלמת לא טוב", להיות קרובים לסיטואציה, להימנע מהסחות כמו הודעה שהתקבלה לסמארטפון בזמן שהילד שלי מסרב לבקשתי, כל הזמן להיצמד לדרישה מבלי לאפשר "הפסקות" שעשויות להתפרש על ידי הילד כ"אור ירוק" להמשיך ולהתנהל איך שנוח לו.

מרגע שהוא נענה לדרישתך (נניח אתם ברכב עכשיו) תמנעי מ- להסביר/לנמק/לאיים/להצטדק/לנחם/לשאול. לכל אלה פוטנציאל להישמע כהתחנפות, הססנות, ובכל מקרה להפחית מהנחישות שלך.

הנחישות הזאת היא שיוצרת את התנאים ל"עבודה החינוכית", זו הנעשית במרחק מה מהסיטואציה. נניח בערב, בזמן שהוא במיטה לפני שינה את יכולה לשוחח איתו על זה: מה קרה שם בעצם בבית החבר כשהגעת לקחת אותו? היה לו נוח עם זה? לא נוח? מהן הצעותיו החלופיות אם ישנן?

את כותבת: "הייתה בינינו תקשורת טובה ולרב הצלחנו להגיע להבנות דרך שיח משותף" וזה יפה וכיף לשמוע אבל רק תבדקי עם עצמך שאת לא משקיעה אנרגיות איפה שלא צריך:

שיח משותף? אנו צריכים אותו כדי לשתף את הילד שלנו בסיפורים מעניינים, להקשיב לו, לצחוק איתו, אבל לא כדי לקבל את שיתוף הפעולה שלו בכל הדברים הקשורים בניהול סדר יום.

בהצלחה ואת מוזמנת גם להיעזר במאמר הבא -
http://www.superdaddy.info/articles-35