היי שי,
תודה על ההקדמה.

בכי וצעקות מושכים המון תשומת לב מצד ההורים. והם שמזינים את הבכי והצעקות. הרעיון הוא להזיז את תשומת הלב מהקטנטנה שלכם על ידי "התעלמות אקטיבית" - למשל - במקום לדבר איתה ולהסביר לה זה בדיוק הזמן לשוחח ביניכם על ענייני היום. או לשוחח בטלפון או להיות עם הבכור שלכם או לעשות משהו בבית.

הגישה הזו מאפשרת לכם להתעלם מהבכי והצעקות של הקטנטנה שלכם ובכל זאת לא להתעלם ממנה - מהילדה. כי אתם שם בשבילה. אם למשל היא נשכבת על הרצפה וצורחת, ואתה ואשתך משוחחים על איזה עניין, אפילו באופן יזום, זה מאפשר לך להיות גם עם הילדה על ידי מגע ידיים מרגיע. ואם הוא לא מרגיע אז אתה מתרחק לרגע וחוזר שוב לנסות.

מצוין שאתם מחזקים בה את הביטחון אודות היותכם איתה וקרובים אליה, ומוטב שתעשו את זה עם מה שפחות מילים. כלומר לקחת לחיבוק, להגיד שתי מילים ("אני פה", "הכל בסדר") ולעבור הלאה על ידי (עדיין) מיקוד תשומת הלב ב"מקום" שהוא לא הילדה.

את החיבוק אנחנו לא כופים. אם היא לא רוצה אז ניתן לה להתפרק קצת לבד ונחזור "להציע" לה את החיבוק שוב. אם היא מתנגדת נשחרר אותה לפרק זמן ארוך יותר ובמשך הזמן הזה אנחנו כאמור ממקדים את תשומת הלב ב"מקום" אחר. בהצלחה!