קודם כל תודה על ההקדמה. באופן כללי אני חושב שיהיה לך דווקא נכון "לזרוק את כל הפסיכולוגיה לפח" כי יכול מאוד להיות שכל מיני תיאוריות מונעות ממך תגובות טבעיות שבכוחן להעביר מסר ברור לילדים. ואז את מכילה ומכילה עד שאת מתפוצצת. התכנים שאת נחשפת אליהם ("כל הפסיכולוגיה") עשויים להיות מאוד טובים ומועילים אבל במעבר שבין מוסר המידע (נניח מאמר מעניין) לבין מקבל המידע (ההורים) קורה דבר מעניין: ההבנה הבולטת והזכירה היא שיש דרך משוכללת לגדל ילדים והיא לא הדרך שלנו, ההורים. לכן אם אני "מרימה את הקול" אז אני לא בסדר ואם אני ביקורתית כלפי הילד שלי אז אני לא בסדר ואם אני מענישה אותו כמובן שאני לא בסדר. אבל הכל בסדר. מה שבונה אותנו כהורים סמכותיים הוא החופש לפעול על פי הבנתנו ואף על פי חוסר הבנתנו, והקבלה שלנו את עצמנו כהורים טובים גם כמי שעושים טעויות וממשיכים לעשות טעויות.

לענייננו, לגבי בתך הקטנה אני מציע להימנע ממאבקי כוח מולה ("עכשיו תחכי בסבלנות"). תנו לה מה שהיא רוצה מבלי להתייחס לפרובוקציות שלה, והדרך הכי טובה לעשות את זה היא להעביר את תשומת הלב ל"מקום אחר": לשוחח עם הגדול, לשוחח בטלפון, להיות פעילים במשהו, לשדר "עניינים כרגיל". איפה שלא תתנו תשומת לב לא תקבלו דרמות. אם למשל היא בוכה כשאת מכינה לה לאכול תתייחסי לזה כ"רעשי רקע" כמו רעש המכוניות הנוסעות בכביש. כלומר שזה לא משנה את היחס שלך כלפיה, לא לטוב ולא לרע.

לגבי הגדול, הבכי והנדנודים, גם פה לא לתת לזה מקום ותשומת לב. דווקא כאן הייתי בוחר בגישה אסרטיבית ומרתיעה, כזו שמבהירה לילד שאני (ההורה) רואה בהתנהגות שלו כהצקה ואני מונע את זה כפי שהייתי מונע מהילד, נניח, למשוך אותי בחולצה. הבקשה הראשונה של הילד יכולה להיות לגיטימית, הבקשה השניה מנג'סת אולי, אבל הבקשה הרביעית והחמישית הן ההצקות שאנחנו מחויבים למנוע. ומלכתחילה לא להיות נחמדים. יש שלושה מאמרים (בעמוד המאמרים) שלדעתי כדאי לך לקרוא:

תשומת לב שלילית
הסמכות לומר כן
הורים אשמים

קריאה מהנה ובהצלחה!

תודה רבה דני אקח לתשומת ליבי